שיעורים בהגדות חז"ל / הרב חנוך גבהרד
רבי, בכך אתה פוטרני?
הצדוקי הזקן הפטפטן שלא שמע מה קרא ריב"ז עליו, אלא רק את התמיהה "שוטים, מנין זה לכם"? אמר לריב"ז: רבי, בכך אתה פוטרני? בזה שאתה טוען: "שוטים, מנין זה לכם"? האם בטענה כזו אתה מבקש לבטל את ספר החוקים של הצדוקים? אמר לו: אכן כן! זו היתה דעתי עליכם, וכך היא נשארה! שוטה!! ולא תהא תורה שלימה שלנו כשיחה בטלה שלכם! את מה שאומר ליצן אויל שלכם באחד ממרכזי התרבות, אתם מצטטים ואף מדייקים בדבריו, מדוע אינכם מבינים שלפחות כך צריכים לדייק גם במה שנאמר בתורה הקדושה, ולא להשאיר אותה רק כקישוט בלתי מחייב.
מאז ועד עצם היום הזה נותרה התמיהה הזו להדהד בחלל העולם, ובכל שטח ושטח נוהגים השיטחיים לצטט בדחילו ורחימו את מה שאמרו נכבדי אותו מועדון, בין אם זה מרכז ספורט או בריאות או כל דבר אחר, היושבים שם בשורה ראשונה, לא זכו לתואר זה בגלל חכמתם, אלא כי הם מטיבים לקפוץ, להשליך דיסק מתכת, לשיר או להבקיע כדורים, ובכל הזדמנות מקיימים טכסים שבהם משחזרים בדייקנות את ההבל שלו, עם כל הגינונים, התפאורה, הביגוד והרקע.
יפה כוחה של בת-בנו בין הבנים
חכמת ריב"ז היתה להיכנס לשכל של הצדוקי, ולהתחיל את המשוואה בנושא הקרוב אל ליבו, כשהתחיל את טענתו בהנחה: "שכן יפה כחה במקום האחים", הצדוקי לא חשב עוד פסיעה קדימה, אלא התלהב לשמוע שגם אצל היהודים ישנם מקרים של שוויון, ומיד שמח לאשר את ההנחה, מבלי להבין את המלכודת, ושאין צורך בעוד עשר או עשרים פסיעות, עד הובלתו לכשלון, אלא הפסיעה הבאה תהיה מכת-המחץ נגדו, שאכן מיד באה ונצחום.
על הוכחה זו לא היה לצדוקים השטחיים מה לענות, אף על פי שבגלל זה הם לא שינו את ספר החוקים שלהם, אבל הודו בפה מלא שאין חוקיהם תואמים את התורה הקדושה, ואותו היום עשאוהו יום-טוב, בגלל הודאה זו, שמעתה לא יטעה איש לחשוב את חוקיהם לאמיתיים, אלא מי שירצה להפנות עורף למסורת אבותיו - הרשות בידו, אך שלא יהיה בחוץ ויחשוב שהוא בפנים, ולא יטעה לחשוב את בתי הדין של הצדוקים, כחלק מבתי הדין של התורה הקדושה.
התנהגות זו תואמת את הכרזת אליהו הנביא: "עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים? אִם ה' הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו! וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו"! (מ"א יח/כא).
עדיף שתגדירו את עצמיכם לגמרי בצד השלילי, מאשר ישיבה מהוססת על הגדר, שאינה מעצימה את המחנה החיובי, אלא רק מחלישה את הפקפקנים אשר בתווך. כאן מוצאים אנו שנקבע יום טוב, כאשר הצדוקים החלו לפסוק בפהרסיה על פי חוקי הגויים.
"יְרֻשַּׁת פְּלֵיטָה לְבִנְיָמִן וְלֹא יִמָּחֶה שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל"
בעקבות מאורע מצער של חוסר צניעות, אצל בני בנימין נגרמה מלחמת אחים קשה, וכמעת שנגדע כל השבט, ומכל התושבים, נותרו רק שש מאות בודדים, שירשו את כל הנחלאות הרבות של כל הנהרגים באותה מלחמה, אם תחילה היו שש-מאות אלף איש, היה לכל אחד אלף נחלאות, ואם היו פי ארבע תושבים, היו ארבעת אלפים בתים, שדות, מטעים וכרמים לכל אחד.
היתומים הצעירים הבודדים שנותרו לפליטה מבני השבט מצאו את עצמם לפתע עשירים מופלגים, כאשר לכל אחד מהם ישנן אלפי נחלאות של סבים וסבי-סבים. גם היתומות הבודדות שנותרו מצאו את עצמן במצב דומה, מעתה קל מאד לכל אחת מהן למצוא שידוך, כי כל אחד מבני שאר השבטים ישמח לקבל לרשותו כזו נחלה גדולה ורחבת ידים, בארץ בנימין הנמצאת באזור מבורך ופורה.
אבל אם בת של בני בנימין היורשת נחלה תתחתן עם בן שבט אחר, היא תעביר אליו חלקי נחלה מאד גדולים, הרבה יותר מהממוצע העובר כמידי פעם בפעם, כאשר בת יורשת נחלה מעבירה את נחלת אביה לבן שבט אחר, ובת שבט אחר מעבירה את נחלת אביה אל השבט הזה. כאן ירשה כל בת אלפי נחלאות, והיא עלולה להעביר את כל זה לבני שבט אחר, כי בתוך שבט בנימין היא אינה נחשבת כ"מציאה גדולה" מפני שגם ליתומים שם היו כאלה נחלאות, ואילו בני שאר השבטים מאד ישמחו לקבל כזו נדוניה.
כדי למנוע תקלה זו "ויאמרו [החכמים: הירושה של שארית הפליטה, תהיה אך ורק] לבנימין"! (שופטים כא/יז). זה היה תנאי חד-פעמי, שלא תירש בת-הבן עם האחים. על כן ערכו תקנה כללית לאותו הדור, שכל בן לשבט בנימין הנושא את אחת מבנות בנימין, יצטרך לוותר על הנחלה שהאשה אמורה היתה להביא לו, ודי יהיה לו בנחלה הגדולה שהוא ירש בעצמו, מאלפי בני הדודים וקרובי המשפחה שמתו באותה מלחמה אומללה, וכל בת המבקשת להינשא לבן שבט אחר, תצטרך לוותר על הנחלאות המגיעות לה על פי שורת הדין.
אמנם במקרה שהיתה בת היורשת נחלה, לא דרך סבא ואבי-הסבא, אלא ישירות דרך אביה, כשלא היו לה עוד אחים ואחיות, אזי לא ניתן היה לומר לה לא לרשת עם שאר היורשים, כי אין עוד יורשים, במקרה כזה היא באמת לקחה את הנחלאות, אך שמרה אמונים לבני שבטה, ולא התחתנה עם בן שבט אחר, אף על פי שאם נותרו רק שש-מאות איש מכל השבט, נותרה בחירה מצומצמת, הסכימו הבנות הצדיקות להתפשר על שידוכים פחות מתאימים, כגון נכים, מבוגרים וכאלה שכבר יש להם נשים, ובלבד שלא להעביר את נחלת אבותן לבני שבט אחר.
זו דוגמא של שידוך לשם שמים, שלמרות כל התחזיו של המתעסקים בשלום בית, הצופים חוסר הבנה בשידוכים לא מתאימים, כולם זכו לבנות בתים טובים ומשובחים.
הקב"ה מלא עברה על מי שאינו מניח בן
הערירי הוא ארעי, לא יציב וקיים, ממילא ההנהגה איתו הינה כפי שמתנהגים עם מי שאין לו יתד ואחיזה בעולם.
ההבדל בין מי שיציב למי שאינו יציב, אינו רק בתוספת מעלה, אלא זהו פער גדול ורב. הבה נתבונן כיצד אנו משנים את ההתייחסות בין דברים חולפים לדברים יציבים, כמה אנו משקיעים בבית ברהיטיו וכליו, וכמה לא איכפת לנו כיצד נראה הספסל באוטובוס שנוסעים בו שעה קלה. כמה משקיעה המלכות בצרכי העם לטווח ארוך, ובאיזו שטחיות מטפלים בדברים זמניים, והרי אמרו חז"ל: "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא" (ברכות נח/א). מאחר ועל זרעו של אברהם יצחק ויעקב, היו לקב"ה תכניות לטווח ארוך, הם זכו לטיפול מאד מיוחד, ולמערכת חיים מורכבת, שתייצר ללא הרף התחלות לבניו - "מעשה אבות סימן לבנים". בעוד שהגלמוד עתיד לזכות בפרנסה כדי צרכו, מבלי שיירקמו תכניות הרות-עולם סביבו ועל גביו.
אין צורך להכביר מילים ודוגמאות כדי להמחיש עובדה זו, די לראות אב זקן למשפחה עניפה המיסב בראש אסיפה משפחתית, כשכל ההרפתקאות שעברו עליו הופכים להיות סימן מובהק לבנים וציוני דרך בחייהם. זו דוגמא קלה להבין כיצד התייחס הקב"ה אל הזקן ההוא לפני חמישים/שישים שנה ולאיזו התייחסות יזכה אחד האלמונים שאיש לא ידע עליהם ולא עתיד לשמוע על אודותם.
אם פירוש המילה "עברה" היה כעס (ראה רשב"ם), צריך היה ללמד זכות על אלה שלא באשמתם לא נולדו להם ילדים, ולחשוב שכעס זה עתיד להיות רק נחלת המתעצל מלהתחתן, כגון שלא מצא שידוך די עשיר ודי עומד בכל מיני דרישות שונות ומשונות. אבל מי שבניו נפטרו, או שלא באשמתו לא נולדו לו ילדים, או שלא נולד לו בן זכר, הוא נקי מהביקורת כאן. אכן באופן עקרוני נכון לימוד זכות זה, אבל למעשה אין בו צורך, מפני ש"עברה" נתפסת רק על היחיד העצמאי ולא על מי שאחרים תלויים בו. לכן זה שיש לו ילדים זכאי לסוג הנהגה אחרת מאת ה' מאשר זה שאין לו ילדים, ולא בגלל שכר או עונש, אלא בגלל צורת הנהגה שונה ליחיד ולרבים, ממילא אין הבדל בין מי שהתעצל מלהתחתן, או מי שבניו נפטרו. בכל הקשור לענייני העולם הזה, נמצא האב תחת הנהגה אחת וחסר הילדילם תחת הנהגה אחרת, אבל בכל מה שקשור אליו באופן אישי, לנפשו ולעתידו הרוחני, זה תלוי אך ורק בעבודת ה' שלו ובמאמץ שהוא השקיע, את חלקו בגן-עדן, ילדיו לא יחסרו ולא יוסיפו.
יום עברה היום ההוא
בתאור העונשים שעתידים לבוא על הרשעים שאטמו אוזן מלשמוע מוסר ותוכחה נאמר: "יום עברה היום ההוא" (צפניה א/טו). כלומר: יום שמעביר את המצב מרחמים לדין ומחוב לפירעון. על רשעים אלה מתאימה ההגדרה: "עברה" =עובר ובלתי קבוע, בגלל שכל מהותם היא לחיות את העכשיו, איש מהם אינו דואג ליום המחרת, ולא לוקח אחריות עליו ועל הסובב, אלא מתנהגים בצרות-עין מחפירה של "אכול ושתו כי מחר נמות" (ישעיהו כב/יג). על כן הקב"ה אינו מתחשב בם כציבור אחראי, אלא כיחידים - בעברה, וכשיחידים אלה מתנהגים לא נכון, הופכת העברה להיות זעם וכעס.
גם כאשר עיר או ארץ שלימה מתנהגת כך, זה נחשב כהתנהגות של יחידים, בגלל הכלל: "לְתַאֲוָה יְבַקֵּשׁ נִפְרָד" (משלי יח/א), כלומר: כל מי שמבקש את מאוייו, הוא יוצר קשרי סביבה רק לצורכיו העכשויים, אבל למעשה זו אינה קבוצה אלא ריכוז של יחידים, חסרי מכנה-משותף ערכי.
"אין חליפות למו, ולא יראו אלקים"
פירושה הפשוט של הגדרה "אין חליפות למו", שמתוך אשליה סבור הרשע שלעולם לא יתחלף מזלו לרעה, ואינו מביא בחשבון שיום יבוא והוא יצטרך לתת דין וחשבון על מעשיו הרעים, כי אינו לוקח בחשבון שהעולם בנוי כגלגל, וכל אלה שעתה למעלה עתידים להיות למטה ולשלם על מעשיהם. על פי פשוטו של מקרא, הנאמר: "אין חליפות למו", מתכוון שאין לרשע תחליף, והוא תימא! מדוע אין לו מחליף? התשובה שזו עצמה הרישעה שלו! העובדה שלא דאג להעמיד את עצמו במקום שזקוקים לו או למחליף וממלא מקום שלו, זו היא הביקורת עליו. כאשר כל משמעות חייו מתנקזת בהנאות ומתמקדת בריגושים, לא רק שאין לו צורך במחליף, אלא להיפך! עם הסתלקותו, הוא מפנה מקום למתחרים בעלי רמה רדודה כמוהו.
מי שאינו מניח בן
הקב"ה נפח באפינו נשמת חיים (בראשית ב/ז). הגדרתו של החי הוא המשכת החיים, על כן אמרו חז"ל: "מי שאין לו בנים חשוב כמת" (נדרים סד/ב). כאשר לצרכים מסוימים מצוה התורה לקחת מי-מעין, היא מכנה אותם "מים חיים" (ויקרא יד/ה), מעיין הנובע בנאמנות וללא הפסק, אבל אם יפסיק המעין אפילו רק פעם אחת בשבע שנים לזמן קצר, הוא נקרא "מעין אכזב" המנותק מנאמנות בלתי פוסקת (פרה ח/ט).
חיים שאין להם המשך אינם נחשבים כ"חיים", ואפילו לא כ"חיים בנתים" אלא מאגר רופף של זמן שאול, שאינו אלא זנב הלטאה המפרכס ומקרטע בחיוניות מדומה ואין עליו דין של אבר חי, אלא מת מתנועע (אהלות א/ו). לכן המצוה הראשונה שציווה הקב"ה את האדם היא "פרו ורבו" (בראשית א/כח), זו אינה המלצה לצורך שיפור החיים, אלא מטרת הבריאה - "לא תוהו בראה, לשבת יצרה" (ישעיהו מה/יח). שהרי לא עצי סרק עשה הקב"ה את בני האדם, אלא שהם עצמם יהיו עץ פרי עושה פרי.
הקב"ה ברא את האדם בצלם אלקים (בראשית א/כז). אחד הדברים שהאדם צריך להדמות לאלקיו, הוא שגם הוא ימשיך להפיח את נשמת חייו ואת תמצית אישיותו בדורות הבאים, כפי שאמרו חז"ל: "אמר הקב"ה: כמו שאני בורא עולמות, כך אפשרתי לבני האדם לברוא עולמות" (ילק"ש תהילים תרכ"ט). הצורה הטבעית שהקב"ה ברא בה את עולמו, זה שכל אחד ואחד ידאג להמשך קיום העולם, ואף בעלי-החיים חסרי-השכל, מתאמצים ביותר בדאגה לצאצאיהם, מתוך צו-פנימי להמשיך את קיום העולם. לכן הגדיר דוד המלך את הפורש ממעגל היצירה: "אשר אין חליפות למו". הם אינם דואגים להמשכיות, מתוך שאין בקרבם יראה מפני האלקים שברא את העולם במתכונת הנוכחית.
כדי שלא להתהלך בתחושת החמצה של גרעין החיים וטעמם, נוהגים רשעים אלה להפריח סיסמאות של הבל, המשבחות את חיי השיחרור ממשפחה וילדים, מבלי לקחת בחשבון שהתכניות של הקב"ה היו אחרות, על זה ממשיך הפסוק: "ולא יראו אלהים".
אין חליפות למי שאין לו תלמיד
מי שבאמת אין לו מחליף, זה לא מי שלא הוליד בן פיזי, ישנם בעולם הרבה מאד אנשים שאינם יודעים לשם מה הם חיים, אם לא יוולד אחד מאלה שאינם יודעים מה מטרתם, לא יהיה אסון! המקום הצפוף יתפנה למי שיצליח להידחק אל המקום הפנוי הזה, ואולי יחיה טוב ממנו (ראה ספרנו שב"ח על סנהדרין לו/א, עמ' 184). על מי שאין שמחה בחייו ואין צער במותו, לא יכול להיות שיש כעס על שלא השאיר בנים כמותו, אך יש בהחלט כעס על שבחר בכזו דרך חיים שאין כעס על שלא השאיר בנים כמוהו.
ה"מוליד" תלמידי-חכמים נחשב למוליד אמיתי המשבח את העולם, מעלה את רמתו ומעניק משמעות לכל היושבים בו, לכן אמרו חז"ל: "כל המלמד את בן חברו תורה, מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו" (סנהדרין יט/ב). כפי שבחרה התורה להגדיר את המצוה המוטלת על כל חכם ללמד תורה, בלשון: "ושננתם לבניך" (דברים ו/ז). ביארו חז"ל: "בניך" - אלה התלמידים, שהתלמידים קרואים "בנים", ככתוב: "ויצאו בני הנביאים" (מ"ב ב/ג. רמב"ם ת"ת א/ב). כלומר: לא שהתלמידים גם הם בנים, אלא רק הם הבנים האמיתיים! הרב בונה ומעצב את כלי החשיבה של תלמידו, וכאלו שאצלו הוא נולד מחדש, שהרי מעתה הוא זוכה לקבל טעם חיים עמוק ואמיתי - מעין עולם הבא. לכן כבוד הרב עדיף על כבוד האב - "אביו הביאו לחיי העולם הזה, ורבו שלמדו תורה מביאו לחיי העולם הבא" (ב"מ לג/א). כל זמן שאדם לא לומד תורה, אין לו זכות קיום כלל, לכן המלמד את בן חברו תורה, הוא היולד העיקרי שלו, כיוון שקודם לכן הוא לא נחשב אלא כשאר בעלי-החיים שאוכלים, שותים ודואגים לקיומם העצמי - החמרי. הרי שהמלמד את האחרים, לא רק שהוא עושה מצווה, ולא רק שהוא עולה בדרגה, אלא הוא משנה את דרגתו לגמרי, שהוא הופך להיות משפיע - נותן. עד עתה, שהוא רק למד תורה, הוא היה מושפע - מקבל. וכל זמן שהוא בדרגת מקבל, שיהיה גדול בתורה ככל שיהיה, אינו נחשב לעושה, אך ברגע שהוא מלמד אחרים, הוא הופך להיות משפיע, הוא נקרא עושה.
"אין חליפות": לתלמיד/בן
לדעת רבי יוחנן חשובים התלמידים יותר מהבנים. זאת אפשר להוכיח ממנהג קבוע שהיה לו, שהיה נושא באופן קבוע בכיסו מזכרת של שריד בודד מבנו העשירי, מתוך אחד-עשר הבנים שהיו לו, מתו על פניו עשרה מהם, כשהעשירי שבהם נפח את נשמתו במיתה משונה, כשנפל לסיר רותח וכל בשרו התפורר ונמס. בשעה קשה זו "ניצל" רבי יוחנן את האסון הפרטי, הטרגי והחריג שלו, שכמעט ואין לו אח ורע בתולדות האנושות [שלא בשעת מלחמות], והשתמש במאורע זה כדי לעזור ולסייע לאחרים. הוא לקח את אחת משיניו או חלקיק קטן מעצמותיו של הנפטר [בשעור שאינו מטמא ואינו טעון קבורה]. יתכן שעצם זו לא היתה של בנו, אלא הוא שמר אותה מסעודת ההבראה שהוגשה לו כשחזר מקבורת בנו. את העצם הזו היה רבי יוחנן שולף בכל פעם שבא לנחם אבלים. כמו כן השתמש בה לעצמו כמזכרת ואמצעי לפרק את דאבת נפשו על צערו העמוק.
מהעובדה שרבי יוחנן פירסם את מות בניו יש להוכיח שהוא סובר שהנזוף בעיני ה', הוא מי שאין לו תלמידים, ולא מי שאין לו בנים, והרי תלמידים היו לו לרוב. אם צער כזה לא היה נחשב כ"יסורי אהבה", אלא כיסורים המגדירים את האדם כבעל עוונות, לא היה רבי יוחנן מפרסם את צערו זה בפרהסיא פעם אחר פעם, ורבי יוחנן שהיה אדם גדול, ודאי שלא באו עליו יסורים שאינם של אהבה!
בכו בכו להולך
רבי יהושע בן לוי ראה שסדר יומו צפוף, והוא אינו יכול להספיק את כל המוטל עליו, החל לקצץ בכל מה שנראה לו פחות חשוב, כדי להספיק בזמן הנותר דברים אחרים בעלי חשיבות גבוהה יותר. כגון: הליכה לניחום אבלים על חשבון שיעור לתלמידים, החליט רבי יהושע ששיעור חשוב יותר, או כל שיקול אחר, שצריך הכרעת תלמיד חכם - מה עדיף על מה.
כאשר החל לערוך סדר ולקצץ, הוא הפסיק ללכת לבית אבלים. אך לא באופן מחלט קיצץ רבי יהושע בן לוי את בית האבלים, אלא הוא כן הלך למי שנפטר מבלי שהשאיר אחריו בנים, את אחיו ושאר בני משפחתו הלך רבי יהושע לנחם, למרות ההחלטה לקצץ בתנחומי אבלים.
רבי יהושע בן לוי נימק את מעשיו, בנאמר: "בכו בכו להלך, כי לא ישוב עוד וראה את ארץ מולדתו" (ירמיהו כב/י). שלא העמיד אחריו בן שימלא את מקומו, על-כן נחשב הנפטר ההוא כעוזב את הארץ לצמיתות. פסוק זה נאמר על 'שלום', שהוא צדקיהו, שיצא לגלות, בניו נשחטו לעיניו בפקדת נבוכדנאצר, אחר כך עיוורו את עיניו (ביום ו' מר-חשון ג"א ש"מ). הנביא אמר שעליו אין צורך לבכות, כי הוא הותיר את בניו. כך כל מי שעשה את המוטל עליו, אין מותו נחשב כ"עוזב את הארץ לצמיתות", ואין למרר עליו בבכי מיוחד, אלא בצער רגיל העוטף את החיים בהיוודע להם על פטירת אחד ממכריהם.
על מי תמררו בבכי גדול ורב? למי ש"הולך באמת", ולא משאיר אחריו כל זכר, שורש וענף. אבל צדיק, אפילו אם ילדיו נפטרו, נכדים לא היו לו ומשפחה לא זכה להקים, או לא זכה לשקם את ההריסות, כפי שהיה אצל צדקיהו, עליו אין צורך לבכות כל כך, כי הוא לא נחשב כ"הולך לצמיתות", שהרי זכר נכבד מאד נותר ממנו. כמו כן כל צדיק וצדיק, גם אם לא זכה להקים משפחה, ואף תלמידים לא העמיד וגם ספרים לא כתב, אף על פי כן הוא אינו נחשב כ"הולך לצמיתות".
מי שבמשך כל חייו למד תורה וקיים את מצוותיה, הוא התעסק במשך כל חייו בחיי הנצח, ובשום פנים לא ניתן להגדיר את מותו כ"לא ישוב עוד וראה את ארץ מולדתו", מותו אינו נצחי, אלא זמני בלבד! מפני שלכל אחד ישנו "קוד" שממנו עתיד לצמוח גופו בתחיית המתים. על כן אומרים עליו: "הלך למנוחות", כלומר: למנוחה קלה בטרם יקום עם כל מתי עם ישראל בתחית המתים, ואז הוא ישוב לראות את הארץ, ויחזר לקיום התורה והמצוות במשנה תוקף.
בכו לנפטר בלא בן זכר
על הנפטר ללא בן צריך לבכות ביותר, מפני שחשוך בנים נחשב כמת, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בבקשתה של רחל אימנו: "הבה לי בנים, ואם אין מתה אנכי" (בראשית ל/א. נדרים סד/ב). מפני שהגדרת 'חי', באה לידי ביטוי על ידי הענקה ונתינה. לכן "מעין חי" הוא מעין נובע ושופע מים. "גדר חיה", היא גדר צומחת ולובשת בכל עת עלים חדשים, וכן הלאה. על כן שמו של ים-המלח הוא "ים-המות" [Dead-Sea], כי זורמים אליו מים רבים, אך אין שום נחל יוצא ממנו. על כן נראה היה לכאורה שרווחיו של ים זה הנם בלתי מסלאים בפז, שהרי אין לו כל גירעון, ומכל צדדיו ישנם אך ורק הכנסות. אך תכונה זאת עצמה היא זו שבעוכריו, ים השופך את עודפי המים, נותר מתוק וראוי לשתיה, למגורי דגים ושאר בעלי-החיים, ואילו ים שמימיו נותרים בתוכו, ואינו נותן מאומה, נותר מלא מלח ונקרא ים-המוות, שאפשר לחצוב ממנו מינראלים, כמו שאפשר לקחת מהמת את בשרו, עורו ועצמותיו, אך הוא אינו נותן מאומה, אלא מוטל כאבן והרוצה לטול יבוא ויעשה כן. הרי שהנתינה והחיים הנם צמודים.
החיים מעניקים את הכח הטמון בהם, אצל בעלי-החיים מתפרשת הנתינה כהעברת כח החיים לדורות הבאים. על כן אמרו חז"ל: "יותר משהעגל רוצה לינוק, רוצה הפרה להניק" (פסחים קיב/א). כי משמעות חיי הפרות, הבהמות, החיות, העופות, הדגים, השקצים והרמשים מצטמצמת בעובדת החיים החמרית, שהם נעים, אוכלים ונושמים. על כן רצון חייהם מתבטא בצורך להקים דורות ודאגה לצאצאים, שימשיכו לעשות כמו הוריהם, מלבד חיים פיזיים חמרניים אין להם מאומה. תכונה בסיסית זו מוטבעת גם בבני-האדם, שונה מהם הוא עם ישראל, מאז מתן תורה הפכנו להיות נושאי לפיד רוחני של תורה ואמונה, וזו היא עיקר משמעות חיינו, ולמען מטרה זו מסרו בני העם את חייהם לאורך כל הדורות, ומכיוון שמשמעות חיינו היא רוחנית, גם החיים שמעניקים בני דור אחד לבני הדור הבא, הם חיים רוחניים.
קשיא דרבי יוחנן - הא דידיה הא דרביה
כיצד רבי יוחנן סיפר על מות ילידיו והציג עצמו נזוף בעיני ה'? השיבו החכמים ששאלה זו אינה קשה! זה מה שהוא אמר שהנפטר בלא תלמידים הוא נזוף, אבל מי שלא נולדו לו ילדים, יכול להיות אהוב בעיני ה', זו דעתו האישית, ועל כן התנהג בהתאם, וסיפר בכל הזדמנות על המאורע המעציב שקרה לו, בעוד שאם הקב"ה היה נוזף בו, לא היה רבי יוחנן מפרסם את עצבונו. כי רבי יוחנן סבור שהעיקר הם התלמידים, ואכן את מיטב כוחותיו השקיע רבי יוחנן בתלמידיו, והחל לטפח אותם הרבה לפני שנכסנו לשערי בית המדרש, כי בהם הוא ראה את עיקר תמצית ההמשכיות האנושית, לכן הקדיש רבי יוחנן מזמנו היקר, לא רק בלימוד בישיבה, אלא גם בהחדרת רוח טהרה בשורש הנשמה של אלה שעתידים להיות תלמידיו, לשם כך הוא ישב ללמוד תורה דווקא ליד שערי טבילה, כדי שבנות ישראל תראנה אותו, ובכך הוא החדיר קדושה וטהרה בילדי ישראל עוד בטרם לידתם, כדי שבבוא הזמן הם יגיעו לבית המדרש עם כלים נפשיים רבי-עוצמה (ברכות כ/א, ובספרנו שב"ח שם).
כיוון שרבי יוחנן סובר שהילדים האמיתיים הם התלמידים, ביקש רבי יוחנן לראות את תלמידיו קדושים מרחם, גדורים ביצרם, ופיקחים בתורה, וכאשר יזכה לפגוש בהם בבואם אל שערי בית המדרש, יוכל להעניק להם תורה וקדושה ברמה הגבוהה ביותר. לשם כך עזב את בית המדרש, והלך אל שערי הטבילה, אף על פי שלא ביטל תורה מימיו, ולא הלך אפילו לא ארבע אמות ללא תורה ותפילין (יומא פו/א). אבל הרי לעזוב את בית המדרש, זה ביטול תורה באיכות. אף על פי כן עשה זאת רבי יוחנן, בהתאם לדעתו, שעיקר התוצרת שצריך להשקיע בה, הם התלמידים, מתוך תחושת אחריות אבהית עמוקה הרחיב את החובה הרגילה המוטלת על כל חכם וחכם מישראל לדאוג להעברת התורה לדור הבא - שלא תשתכח תורה מישראל, וחיפש כל דרך אפשרית כדי לעצב נכון את תלמידיו כבר מתחלת היווצרותם.
"שָׁכַב דָּוִד עִם אֲבֹתָיו וְכִי מֵת יוֹאָב"
לפעמים מוצאים אנו במקרא שעל פטירת מישהו נאמר: "וימות", ולפעמים נאמר: "וישכב עם אבותיו", לכל אחת מהגדרות אלה ישנה את הסיבה שלה, אבל כאשר אנו מוצאים שפסוק אחד מספר על מותם של שני אנשים ועל אחד כתוב כך ועל השני כך, זה ודאי נועד לדרשה.
כך נאמר: "והדד [הארמי, שברח מדוד המלך], שמע במצרים כי שכב דוד עם אבתיו, וכי מת יואב שר הצבא" (מ"א יא/יז). יותר פשוט היה לכתוב: "כי מתו דוד ויואב", או "שכבו עם אבותיהם", בגלל השינוי הבולט שאל רבי פנחס בר חמא: מפני מה בדוד נאמרה 'שכיבה', וביואב נאמרה 'מיתה'? אם סוף סוף שתי ההגדרות הללו מתכוונות לאותו הדבר! אלא דוד שהניח בן, נאמרה בו 'שכיבה', שאינה אלא נפילה זמנית, כמו השוכב לישון, שהרי מפעל חייו ממשיך להפיק תוצרת. ויואב שלא הניח בן, נאמרה בו 'מיתה' - חידלון והפסקת מפעל החיים.
החכמים תמהו: האם יואב לא הניח בן? והרי כתוב: "מבני יואב; עובדיה בן יחיאל" (עזרא ח/ט), שהיה אחד מראשי הקבוצות של העולים לארץ ישראל לבנות את בית המקדש השני. הרי שבנים נכבדים וחשובים היו ליואב! אלא דוד שהניח בן כמותו - ממשיך דרך, נאמרה בו 'שכיבה', כי כאשר הבן הולך בדרכי אבותיו, הוא נחשב כידו הארוכה של האב, ובאמת האב לא מת, כפי שמגדיר זאת המהר"ל: "לא נחסר ממה שהיה האב", בגלל ילדיו אלה נוצרה הקביעה "דוד מלך ישראל חי וקיים" (ר"ה כה/א, אנו מצטטים זאת בקידוש לבנה). אבל יואב שלא הניח בן כמותו, אלא בנים עם כיווני פעולה עצמאיים, נאמרה בו 'מיתה'. כי חזון החיים של יואב נגדע עם מותו, ואיש לא המשיך את פעולותיו.
יוצאת מכאן מסקנה מעוררת מחשבה. הרי בניו של יואב לא היו רשעים ולא אנשים רעים, להיפך! נכבדים וראשי קבוצות בשיקום ארץ ישראל אחר החרבן והגלות. אבל המסורת יודעת שלא חינוך האבא הביא את הילדים הללו להיות טובים, אלא אנשים טובים שהם פגשו בדרכם הובילו אותם בדרך הטובה, שהם המשיכו אותה תוך כדי הפניית עורף לעקרונות שלמדו בבית אביהם, ואימוץ עקרונות חדשים שראו אצל חכמים אחרים.
האבא יכול אמנם לראות את בניו הולכים בדרך הישרה ולרוות נחת, אך הם אינם נחשבים כממשיכי דרכו, ואת נחת-הרוח הוא נוטל לעצמו שלא כדין, ובאותה מידה שהוא שבע-נחת ממנו, הוא יכול לאמץ לעצמו אנשים מוצלחים אחרים בעירו ובארצו, להביט בהם, להתמוגג מאושר ולקרון מנחת. מדוע הוא החליט לאמץ לעצמו דווקא את הילדים הללו? בגלל שבמקרה אשתו היתה זו שהניקה אותם בילדותם? הלא לא הוא אחראי להיותם מוצלחים! לא אצלו הם למדו את דרכם הטובה, ולא ממנו הם קיבלו דוגמא אישית חיובית. אמנם ידוע לנו על יואב שהוא היה איש צדיק, מכניס אורחים ובעל-חסד (סנהדרין מט/א). אך לא דרך חיים זו הראתה לילדיו את הכיוון, ובנושאי חינוך היתה לו אך ורק סייעתא דשמיא ולא עבודה והשתדלות. על כן עם מותו נגנזה כל מערכת חייו, ובניו העצמאים החלו מערכת חיים חדשה המנותקת מאביהם.
אמנם כל מי שהולך לישיבה ולומד תורה, מתנתק מהדרך הילדותית, ומתחיל דרך חדשה בבית רבו, אבל זאת הוא עושה תוך כדי הערצת דרך ההורים, ולא כהפניית עורף להם (ראה ספרנו שב"ח על "סוטה יא/א: "בני אבשלום הערירי). אכן גם על משה רבינו וגם על אהרן הכהן נאמרה הלשון "אסיפה" ולא מיתה, כי משה רבינו - הרי עומד ומשמש בשמים עד עצם היום הזה, ואהרן הכהן הניח את בנו אלעזר, כממלא מקומו וממשיך דרכו (משכ"ח במדבר כז/יג).
קשה עניות יותר מחמשים מכות
עשר מכות קיבלו המצריים כאשר הקב"ה "נגע" בהם באצבע (שמות ח/טו). כאשר איוב מעיד שנגעה בו יד ה', הרי שהוא קיבל פי חמש יותר הרבה מכות ממה שמקבלים כשנוגעת רק אצבע אחת. וחבריו אומרים לו: עדיפות לך צרות אלה, ויש לך זהב וכסף קרקעות ונכסים, מאשר צרת העוני, שהיא עוד יותר קשה. לכן כאשר בני ישראל ראו את המצריים מוטלים גוססים על שפת הים - חסרי-כל, נאמר: "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים" (שמות יד/לא), כל זמן שהם היו בארצם הם קיבלו עשר מכות, ונותרו עשירים, זו היתה ה"אצבע", כאן הם קיבלו עוני ומחסור שהוא "חמישים מכות" - כל היד על חמש אצבעותיה.
העוני קשה ממכות מפני שהמכה פוגעת ב"יש" והעוני עושה "אין".
המכה משאירה את האישיות על כל נכסיה - הרוחניים והגשמיים, והעוני מחסר גם בנכסים גשמיים וגם בנכסים רוחניים, מפני שהעני צריך להחניף למיטיביו נותני לחמו, חייב להסכים עם דבריהם, ליישר קו אם דעותיהם, על כן אמרו חז"ל: "העני חשוב כמת" (נדרים סד/ב). מפני שדאגה מחסור מזון ואמצעי מחיה, ביגוד ותנאים בסיסיים משבשת את הלך החשיבה האנושי, וגורמת לסבל נפשי אשר משתלט על כל כוחות הנפש, מערער את מערכת החשיבה וגורם לחוסר יציבות נפשית ובלבולים, הרבה יותר מאשר, כאב, צער, סבל של מחלה ויסורים, שאינם בדרגה של "יסורים מכוערים", אלא שאפשר להתעלות מהם. העוני פוגע בבינה שהיא הבדל הבסיסי בין אדם לבהמה, להבדיל, ללמוד, להפיק לקחים, לחבר את העבר אל ההווה להסיק מסקנות לגבי העתיד. את כל זה אין לבעלי-חיים, על כן אין להם צורך להיות קשורים למערכת חיים רציפה ומתוכננת, אלא די להם את חיי הרגע, והרגע הבא שבין כך ובין כך אינו מחובר לעבר ולעתיד, יביא איתו את מאורעותיו. השכל האנושי לא יצליח לעשות מהחיים רצף כאשר שיבושי עוני קוטעים אותו.
הדאגה קוטעת רצף זה, ואף על פי שאינה הורגת בפועל, אבל היא הורגת עוד רגע ועוד רגע, ובמקום שהחיים יהיו ברצף, הם הופכים להיות קטועים, זהו השורש "קטע", "קטן" ו"קטל". הקטן אינו משכיל להמשיך רצף, אלא חייו קטנים וקטועים, זוהי קטילת האנושיות, שהרי "מה לי קטליה כוליה, מה לי קטליה פלגא" (חולין לה/ב).
הרבי מקוצק ז"ל התפלא שמתייחסים בכובד ראש לדעותיו של זקן עם-הארץ, ואמר: "הוא צירוף של כמה צעירים חסרי-נסיון", הוא אינו אלא חמישה-עשר ילדים בני חמש!
החכם מתפלל על החולה
פעמים אחדות התבארו מעלותיה של תפילה, כגון לעיל, שאלימלך ובניו נענשו על שבמקום להתפלל להפסקת הרעב, הם רק טיפלו בנושאים טכניים (ב"ב צא/ב). התפילה המעולה ביותר היא כאשר חולה מתפלל בעצמו על צרותיו, כפי שביטא זאת החכם כאשר חולה בא לבקש ממנו שיתפלל, אמר לו החכם: "אם הקב"ה היה רוצה שאני אתפלל, הוא היה עושה אותי חולה, אם עשה אותך חולה, משמע שאתה צריך להתפלל. אבל גם אני אוסיף תפילה לרפואתך".
לפעמים אין הרופא רוצה לספר לחולה עד כמה חמור הוא מצבו, אלא הרופא בעצמו פונה לאחד מחכמי הדור וצדיקיו, ולוחש באזנו על הצורך להתפלל עבור פלוני בן פלוני. או שהחולה מוטל על ערש דוי ללא הכרה, ואינו יכול להתפלל על עצמו. בכל המקרים הללו ודומיהם שאין החולה יכול להתפלל, אין לוותר על התפילה, אלא כל שיש לו חולה בתוך ביתו, שאינו יכול להתפלל, ילך החולה או אחד מבני הבית אצל חכם ויבקש עליו רחמים, והחכם שהוא נושא בעול עם חברו (אבות ו/ו), אינו רשאי לשחרר עצמו מהבקשה, בטענה שאין זה תפקידו, אלא כפי שהעיד דוד המלך שהיה מתפלל על החולים, ואמר: "ואני, בחלותם [=כשהיו חולים וזקוקים לרחמים], לבושי [היה] שק [כדרך המתענים ומצטערים]. עיניתי בצום נפשי, ותפילתי [שהתפללתי מכל הלב] על חיקי תשוב [=תחזר אל לבי, דהיינו: שהתפללתי פעם אחר פעם, והלוואי שתפילתי תשוב אל חיקי, וכן הלוואי שיבוא עלי מה שבקשתי עליהם]. כרע, כאח לי [=כאילו היו הם אחי ורעי] התהלכתי, כאבל אם [=כבן המתאבל על אמו, וכאם המתאבלת על בנה] קדר שחותי" =התהלכתי קודר, מצטער וכפוף (תהילים לה/יג-יד. רש"י מלבי"ם ורש"ר הירש). הרי שלא די היה לדוד לפטור אותם בתפילה קצרה, כגון על ידי אמירת פרק תפילה כלשהו, והוספת "מי-שברך", או "א-ל נא רפא נא" וכדומה. אלא השקיע מאמץ כה גדול, עד שנחלש ביותר.
הסיבה שהחכם צריך להתפלל על הזקוק, היא כי התפילה של הצדיקים מתקבלת יותר, שנאמר: "חמת מלך מלאכי מוות, ואיש חכם יכפרנה" =יסיר את החימה, וממילא יסתלקו מלאכי המוות (משלי טז/יד). על כן אסור לו לעמוד מנגד מבלי להחיש עזרה, שודאי תועיל. אמנם כל אחד ואחד המתפלל על החולה, מוסיף לו זכויות ומגביר את סיכויי החלמתו, ובכל זאת המליצו החכמים "ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים", או כפי שזה מופיע בלשון הקדמונים: "יילך אצל תופס ישיבה", כי זכות התורה של הצדיק וזכות הלימוד של הרבים של תופס הישיבה, עשוי להועיל הרבה יותר מאשר התפילה של האיש הבודד, אלא אם כן זה החולה בעצמו, הוא נמצא בראש הרשימה של אלה שתפילותיהם מתקבלות.
יש לשים לב לניסוח, לא נאמר שהחכם מסלק את מלאכי המוות, אלא הוא מכפר ומנקה את החימה, ועל ידי כך מסתלקת הסיבה שמביאה את מלאכי המוות. לכן כאשר באים אל חכמי התורה בבקשת תפילה על החולה, מקפידים הם לבקש שהחולה יקבל על עצמו איזושהי הנהגה טובה, ואז יסולק ממנו חרון-האף, וממילא גם התפילה עשויה להועיל.
המבקשים רק תפילה, גם להם מובטחת איזושהי תועלת, אבל מאד קטנה ומזערית. כי התפילה אינה אמורה לסלק את החימה מכל וכל, אלא רק להזיז אותה קצת, ולבקש אורכה ושהות, אם החולה לא ישפר את מעשיו באותו פרק זמן קצר שהתפילה איפשרה לו, לא רק שהסכנה תשוב אליו, אלא היא אף תתגבר בגלל שהוא ממשיך באותה איוולת שהביאה לו את המחלה והסכנה. לכן החולה אשר עיניו בראשו, אינו בא אל החכם לבקש ברכה, אלא לבקש הדרכה, ואחר כך יוסיף לבקש גם ברכה להצליח במשימה, ואז כבר תבואנה אליו כל הברכות - "ורפואה קרובה לבוא".
