בַּחוּץ תַּעֲמֹד וְהָאִישׁ יוֹצִיא
בבא מציעא קיג ע"א - ע"ב
"משנה. המלוה את חבירו - לא ימשכננו אלא בבית דין. ולא יכנס לביתו ליטול משכונו, שנאמר (דברים כד, יא) בַּחוּץ תַּעֲמֹד. ...
גמרא. אמר שמואל: שליח בית דין, מנתח נתוחי - אין (רש"י: רואהו בשוק ומנתק דבר שאוחז בידו ממנו), אבל משכוני - לא. ...
תא שמע: ממשמע שנאמר בַּחוּץ תַּעֲמֹד איני יודע שהאיש אשר אתה נושה בו יוציא? אלא מה תלמוד לומר וְהָאִישׁ - לרבות שליח בית דין. מאי לאו - שליח בית דין כלוה? (רש"י: שיכנס לתוך הבית, והכי קאמר: והאיש - דהוא שליח בית דין, ואשר אתה נושה בו {= בעזרתו} - יוציא אליך) - לא, שליח בית דין כמלוה (רש"י: והכי קאמר: בחוץ תעמוד אתה והאיש שהוא שליח בית דין, ואשר אתה נושה בו יוציא אליך).
תא שמע: (שמות כב, כה) אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ - בשליח בית דין הכתוב מדבר. אתה אומר בשליח בית דין הכתוב מדבר, או אינו אלא בבעל חוב? כשהוא אומר (דברים כד, י) לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ - הרי בעל חוב אמור, הא מה אני מקיים אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ - בשליח בית דין הכתוב מדבר! - תנאי היא; דתניא: שליח בית דין שבא למשכנו - לא יכנס לביתו למשכנו, אלא עומד מבחוץ והלה מוציא לו משכון, שנאמר בַּחוּץ תַּעֲמֹד וְהָאִישׁ. ותניא אידך: בעל חוב שבא למשכנו - לא יכנס לביתו למשכנו, אלא עומד בחוץ, והלה נכנס ומוציא לו משכונו, שנאמר בַּחוּץ תַּעֲמֹד. ושליח בית דין שבא למשכנו - הרי זה נכנס לביתו וממשכנו".
לדעת שאלת הגמרא: "מאי לאו - שליח בית דין כלוה", שזו גם דעת תניא אידך המובאת לבסוף, וגם דעת הברייתא "תא שמע אם חבול תחבול", הפסוק מתפרש היטב כפי טעמי המקרא: בַּח֖וּץ תַּֽעֲמֹ֑ד, וְהָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ נֹשֶׁ֣ה ב֔וֹ יוֹצִ֥יא אֵלֶ֛יךָ אֶֽת־הַעֲב֖וֹט הַחֽוּצָה, כלומר שהאיש – שליח בית דין שאתה נושה בעזרתו יוציא מהבית את העבוט.
ואילו לדעת תשובת הגמרא: "לא, שליח בית דין כמלוה", שזו גם דעת הברייתא "תנאי היא; דתניא שליח בית דין", וגם דעת שמואל, כתב רש"י שכך מתפרש הפסוק: בַּחוּץ תַּעֲמֹד וְהָאִישׁ {= גם האיש שליח בית דין יעמוד בחוץ}, אֲשֶׁר אַתָּה נֹשֶׁה בוֹ {הלווה, הוא זה אשר} יוֹצִיא אֵלֶיךָ אֶת הַעֲבוֹט הַחוּצָה.
דרשה כעין זו מצינו לעיל, מסכת בבא מציעא דף עג ע"ב: "רב סעורם אחוה דרבא הוה תקיף אינשי דלא מעלו, ומעייל להו בגוהרקא דרבא. אמר ליה רבא: שפיר קא עבדת, דתנינא: ראית שאינו נוהג כשורה, מנין שאתה רשאי להשתעבד בו - תלמוד לומר (ויקרא כה, מו) לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ וּבְאַחֵיכֶם. יכול אפילו נוהג כשורה - תלמוד לומר וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו וגו' [לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ]". גם כאן המילה הפותחת על פי הפשט את חלק הפסוק השני, נדרשת כהמשך תחילת הפסוק. אלא שגם הפשט נלמד כאן להלכה. וכן אמרו בגמרא בכמה מקומות: "אין מקרא יוצא מידי פשוטו".
לפיכך קשה, מדוע לא דרש שמואל כפשט הפסוק? שהרי על פי פיסוקו הפסוק קשה: א) לא מבואר מיהו אותו האיש. ב) למה לא פירש הכתוב באופן ברור: "בחוץ תעמוד עם האיש". ג) חסר ואו החיבור: "ואשר אתה נושה בו יוציא".
עוד צריך ביאור, שאמר שמואל: "שליח בית דין מנתח נתוחי", כלומר שחוטף בכח מידו. ואילו בלא חטיפה בכח גם הלווה רשאי לתפוס כשהוא עומד בחוץ. כך אמרו במסכת כתובות דף פד ע"ב: "תפיסה לא מהניא כלל? אמר רבא אמר רב נחמן: והוא שתפס מחיים. ולרבי טרפון, דמנחי היכא? רב ושמואל דאמרי תרוייהו: והוא שצבורין ומונחין ברשות הרבים, אבל בסימטא לא; ורבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו: אפילו בסימטא... קריביה דרבי יוחנן תפוס פרה דיתמי מסימטא, אתו לקמיה דרבי יוחנן, אמר להו: שפיר תפסתוה... דבי נשיאה תפוס אמתא דיתמי מסימטא, יתיב רבי אבהו ורבי חנינא בר פפי ורבי יצחק נפחא ויתיב רבי אבא גבייהו, אמר להו: שפיר תפסיתוה... תפסוה אינהו, רב פפא מימלח מלוחי, רב הונא בריה דרב יהושע ממתח לה באשלא, מר אמר: אנא קנינא לה לכולה, ומר אמר: אנא קנינא לה לכולה". שם לא הועילו התפיסות רק משום שמת הלווה, ואילו בחייו שפיר דמי. וצריך ביאור מנין למד שמואל לחלק בדין מנתח נתוחי בין השליח לבין המלוה?
אלא ששאלות אלו מישבות זו את זו. שמואל דרש את הפסוק גם כפיסוקו הפשוט – שהאיש שליח בית דין רק הוא שיוציא אליך את העבוט. אלא שרשאי הוא להוציא רק מתוך אחיזת יד הלווה בהיותו מחוץ לביתו. ואילו מתוך הבית אסור גם לשליח, כפי שנדרש בדרשה האחרת.
