וְשָׁכַב בְּשַׂלְמָתוֹ וּבֵרֲכֶךָּ וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה
בבא מציעא קיג ע"ב - קיד ע"א
"מתקיף לה רב חגא: ולימא ליה לאו עלי קרמית! - אמר ליה אביי: איברא, עליה קרמי, משום שנאמר: (דברים כד, יג) וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה. ...
ויחזירו בהקדש קל וחומר מבעל חוב: ומה בעל חוב שאין מסדרין - מחזירין, הקדש שמסדרין אינו דין שמחזירין? - אמר קרא וְשָׁכַב בְּשַׂלְמָתוֹ וּבֵרֲכֶךָּ - יצא הקדש שאין צריך ברכה. - ולא? והכתיב: (דברים ח, י) וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ וגו' [אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ]! - אלא אמר קרא וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה - מי שצריך צדקה, יצא הקדש שאין צריך צדקה".
קושיית רב חגא ברורה. וכי למה על המלוה דוקא יוטל לדאוג לרווחת הלווה? וכי לא די שכבר הושיעו בחסדו והלווהו בשעת צורכו וצרתו, וכבר הפסיד אגר נטר שיכל להרוויח במעות ההלוואה במשך זמן ההלואה? ומדוע זה תטיל התורה דוקא עליו להמשיך ולהעניקו, ולהפסיד ממעות פריעתו. אדרבה, שיושיעוהו עתה בצדקה שאר ישראל חוץ ממנו! על כך משיב אביי: אמנם כן, דוקא על המלוה הטילה התורה חובה זו, שנאמר: וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה. אך עדין היא גופא קשיא – מאי טעמא אמר רחמנא הכי!
אלא שאותה קושיה קיימת גם על החובה "שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהן קטנים" (מסכת כתובות דף מט ע"ב). מדוע לא די בעצם חסדו שבזכותו כלל באו לעולם, שעתה גם תוטל דוקא עליו החובה לזונם יותר מאשר כל ישראל? אך בזה ברורה התשובה. דוקא משום שמכוחו ובחסדו באו, נעשה לאב עליהם ובאו תחת חסותו, ונעשה שותף בהם יחד עם בוראם (קידושין דף ל ע"ב; נדה דף לא ע"א). כיוצא בזה אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: (מסכת סנהדרין דף יט ע"ב) "כל המלמד בן חבירו תורה - מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו". היות שמכוחו באה לו חכמתו, גם הוא נעשה בו שותף, כאביו. וכך הוא במלוה, דוקא משום שהתחיל במצוה אומרים לו גמור, שכבר נעשה עבור מקבלי חסדו לאב ולפטרון.
כיוצא בדבר אתה אומר בסוף הסוגייה על אותו הפסוק. אמרה הגמרא: "אמר קרא וְשָׁכַב בְּשַׂלְמָתוֹ וּבֵרֲכֶךָּ - יצא הקדש שאין צריך ברכה", ודחתה: "ולא? והכתיב: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ!". אך עדין היא גופא קשיא – מאי טעמא אמר רחמנא הכי? וכי זקוק הוא לברכתו של הדיוט?!
אלא שחובת הברכה היא חובת המברך עצמו – מתוך הכרת הטוב! ולא רק משום טובת המתברך. המקבל טוב צריך להעניק טוב, כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים (משלי כז, יט). וכאשר אין בידו לתת, לכל הפחות חייב הוא לברך את משפיעו. בין את המשיב לו את העבוט לאחר שבצדק נטלו בחובו, ובין את בורא העולם המשביע לכל חי רצון.
ועוד ביאור נצרך בסוגיית מסדרין לבעל חוב. היות שהלכה פסוקה היא שאמנם מסדרין לבעל חוב, והיות אשר מִקַּדְמַת דְּנָה לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ, ובסוגייה זו ודאי עסקו מאז ומעולם. הכיצד לא נמצא בה פסק הלכה ברור, לא באחד התנאים, לא באמוראים, אף לא בראשונים (ע' תוספות ד"ה מהו שיסדרו). ואף אליהו הנביא הבקי בנוהג הלכה זו בכל דור ודור, לא נזקק לבארה לריש גלותא אלא בבית הקברות של נכרים דוקא, להרחיקה מאוזני ישראל!
אלא שאף שאמנם עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה (תהלים פט, ג), ומצות וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ עיקר גדול בתורה, לא טוב שישמעו בזה הלווים דבר ברור, מחשש שיקלו ראשם במאמץ הכן והנכון לפרוע את חובותיהם. גם "פריעת בעל חוב מצוה" (מסכת כתובות דף פו ע"א), וחובה עצומה להתאמץ בה מתוך הכרת הטוב.
