אסור לאדם שיהנה מממון חבירו
בבא מציעא קיז ע"ב
"אמר רבי יוחנן: בשלשה מקומות שנה לנו רבי יהודה אסור לאדם שיהנה מממון חבירו (רש"י: שלא במתנה, עד שתהא מדעתו ונוחה לו), חדא - הא דתנן. אידך מה היא - דתנן: הנותן צמר לצבע לצבוע לו אדום וצבעו שחור, שחור וצבעו אדום, רבי מאיר אומר: נותן לו דמי צמרו, רבי יהודה אומר: אם השבח יותר על ההוצאה - נותן לו היציאה ואם ההוצאה יתירה על השבח - נותן לו את השבח. ...
- אמאי? דלמא עד כאן לא קאמר רבי יהודה הכא - אלא משום דאיכא שחרוריתא. אי נמי לצבוע לו אדום וצבעו שחור - משום דקא משנה, והתנן: כל המשנה ידו על התחתונה".
פירש רש"י: "רבי יהודה אומר - אם כן תחייבו נמצא זה נהנה, שזה הביאו לו מן השוק, אלא מחזיר לו את הצמר כמות שהוא צבוע, וידו על התחתונה".
וקשה, מה בכך שנמצא הַצַּבַּע נהנה מצמר שהביאו לו מן השוק, מאי שנא מסתם גזלן שלאחר שקנה בשינוי נהנה מממון חבירו שזה הביאו לו מן השוק, ולא עוד אלא שאפילו השביח אינו משלם את השבח? ואדרבה, הַצַּבַּע חפץ רק בשכרו ולא בצמר, בעוד שהגזלן נהנה מצמר חבירו שחמד לעצמו!
אלא שגם רבי יוחנן מודה שטעמו של רבי יהודה אינו משום תקנה חדשה אלא משום שלא קנה בשינוי. ועדין קשה היה לרבי יהודה, למה ישלם הבעלים על השבח או ההוצאה, הרי טענתו היא שאינו חפץ כלל בצמר שחור אלא באדום, ויתכן שאף יחזור ויצבע באדום! על כך אמר רבי יוחנן שכאן שנה לנו רבי יהודה שאסור לאדם שיהנה מממון חבירו, ולכן במידת האפשר תקנות חכמים הן באופן שלא יהנה מממון חבירו. ואילו היה בעל הצמר פטור מתשלום על השבח נמצא שהיה נהנה משבח שהשביח חבירו.
ודוחה הגמרא טענה זו ואומרת שהתשלום על השבח או ההוצאה אינו כלל כדי שלא יהנה מממון חבירו, אלא רק משום הכלל שכל המשנה ידו על התחתונה – שאף ששינה שינוי קל עדין נחשב הצבע לשליח בעל הבית, אלא שידו על התחתונה.
