חשש לחשד / הרב עקיבא כהנא
פורסם בעלון השבועי חמדת ימים - ארץ חמדה
בבא בתרא ח ע"ב
בדפים שאותם נלמד השבוע, הגמרא עוסקת רבות בענייני מצוות הצדקה. בין היתר, היא קובעת את הסטנדרטים שעל פיהם גבאי הצדקה צריכים לעבוד, על מנת שלא ליצור חשד למעילה בכספים שעליהם הם מופקדים.
הגמרא (ח עמוד ב) קובעת כי אם ישנה יתרה בקופת הצדקה, וגבאי הצדקה רוצים לפרוט את הכסף, הם יכולים לפרוט את הכסף לאחרים שרוצים לשלם את תמורתו, אבל לא לעצמם, מפאת החשד (מדובר במטבעות ששער ההמרה שלהם משתנה). דין זה נפסק גם בשולחן ערוך (יורה דעה רנז, ב).
מצד שני, הגמרא כותבת כי גבאי צדקה תמיד מגיעים להתרים בזוגות, ואף פעם אין מצב שבו אדם אחד אחראי על קופת צדקה. אם כן, נשאלת השאלה שבגמרא ביבמות (כה, עמוד ב) נאמר שכאשר יש שני אנשים שמעידים על דבר מה, לדוגמה על אישה שבעלה גירש אותה, אין לחשוש שהם מעידים לטובתם האישית, ולאחד מהם מותר לשאת את האישה, משום שגם אם אחד היה חוטא עבור עצמו השני לא היה חוטא ומעיד עבור חברו, ומדוע אם כן לגבאי הצדקה אסור לפרוט לעצמו בנוכחות הגבאי השני, הרי אין כאן חשד?
הרב חיים קנייבסקי (דרך אמונה שקלים ד, ז ביאור הלכה) מסביר שכל מה שלא שייך חשד, זה רק בענייני איסורים משום שהחטא לא יכול להתחלק לשניים, ואם אדם אחד נושא את האישה שעליה העידו, העד השני לא נהנה מזה. אבל בענייני ממונות, כיון שיש מקום לחשוש שהם מתחלקים בכסף הרי שיש להתרחק מהדבר גם בשני אנשים (סברה זו מובאת בירושלמי יבמות ב, יב).
הרב יחיאל מיכל אפשטיין, (ערוך השולחן יורה דעה רנז, י) מסביר שאף שמצד הדין וודאי שמותר לגבאי הצדקה לפרוט גם לעצמם, 'אך מפני שיחת הבריות צריכים הם להתרחק', וכמו שנאמר בגמרא בחולין (מד ע"ב) שיש להתרחק מקניית דברים שהחכם הורה בהם להיתר, גם אם לא שייך שיחשדו אותו שהוא משנה בהוראתו, וגם אם מדובר על שני אנשים, וזאת משום שתמיד יש להתרחק מחשד, וכמו שכתבו התוספות ביבמות (שם ד"ה לא חשו) שלמרות שמותר לאדם לעשות מעשה כששנים מעידים, למרות זאת 'בעל נפש יתרחק' מזה.
כמובן, גבאי צדקה ואנשים שעוסקים בכספים באופן קבוע, צריכים להתרחק הרבה יותר מהחשד מאשר אדם שמעיד פעם אחת בעניין כספי. מסתבר שלכן קבעו חכמים כללים נוקשים יותר כלפי גבאי צדקה, וגם הדינים שלכל אדם הם מידת חסידות, או ש'בעל נפש יחמיר על עצמו', בגבאי צדקה הם נהלים מחייבים, כי אחרת מעמד הכספים יישחק בידם והם יגיעו לזלזול בכספים.
כך ניתן גם להסביר את דברי המרדכי (ב"מ הגהות תכח) שלדעתו לגבאים אסור לפרוט לעצמם אפילו בפני בית דין משום שאנשים עלולים לומר שהם השפיעו על בית הדין שהמחיר זול יותר. ברור שחשש זה הוא חשש רחוק שאין צריך לחשוש אליו, אך על מנת לשמור על ניקיון כפיהם של הגבאים קבעו גם דין זה.
מהצד שני יש להוסיף את מה שכתב ערוך השולחן (רנז, יא): "וכשם שהגבאים צריכים ליזהר בכל מה שנתבאר כדי שלא יחשדום, כמו כן מוטל על העם לכבדם, ולא יחשדו אותם אחרי שהאמינום עליהם מסתמא הם אנשים נאמנים". כך הוא מסביר את הגמרא שאומרת שלא מחשבים עם גבאי צדקה את הכספים, 'כי באמונה הם עושים' (ט ע"א).
סיכום:
הגמרא קובעת שאסור לגבאי הצדקה לפרוט כסף עבור עצמם, דין זה יכול להיות מוסבר או בגלל שבענייני כספים יש יותר מקום לחשד, או כהרחקה יתירה שהטילו אותה על גבאי הצדקה שצריכים להיות נקיים מכל חשד. מאידך, אף על העם מוטל שלא לחשוד בהם ללא בסיס.