|
מכה קלה / רפי זברגרבבא בתרא כא ע''א
הקדמה
במשנה האחרונה בדף הקודם למדנו בין היתר: אינו יכול למחות בידו ולומר לו: איני יכול לישון, לא מקול הפטיש, לא מקול הריחים ולא מקול התינוקות. מדובר בשכנים, שאחד מהם פתח בית מלאכה לכלים, או טוחן חיטים בריחים המרעישים, או מלמד תינוקות – במקרים אלו פוסקת המשנה, שהשכן אינו מורשה למחות על הרעש הנגרם לו, עקב הפעולות הללו. הנושא
שואלת הגמרא מיד לאחר המשנה, מדוע ברישא, פסקה המשנה כי השכן יכול למחות על מעשה שכנו בתוך רכושו (למשל, הפרעה של הנכנסים ויוצאים מן החנות שפתח השכן), ואילו בסיפא למדנו, כמפורט לעיל, כי השכן אינו מורשה למחות? עונה הגמרא בתחילת הדף שלנו: סיפא אתאן לתינוקות של בית רבן, ומתקנת יהושוע בן גמלא ואילך. כלומר, הסיפא שהזכירה את המניעה של השכן למחות על רעש לימוד התינוקות החל עם תקנתו של יהושוע בן גמלא אשר חוקק לראשונה בהיסטוריה היהודית, את החוק המחייב כל רשות מקומית לפתוח בתי ספר ובתי מדרש, על מנת ללמד ילדים תורה. הגמרא בהמשך מספרת את ההשתלשלות ההיסטורית עד לתקנה זו: ... עד שבא יהושוע בן גמלא ותיקן, שיהיו מושיבין בכל מדינה ומדינה, ובכל עיר ועיר, ומכניסין אותם כבן שש כבן שבע. מהו המסר?
היום איננו משתמשים באפשרות של הכאה, לא הורים כלפי ילדיהם, ולא מורים כלפי תלמידיהם, אבל בהחלט ישנה ענישה אחרת. לפעמים הילדים אינם ממושמעים, ויש צורך ''להעמיד אותם במקומם'' ע''י ענישה. |