|
הוכחה בדרך השלילה / רפי זברגרבבא בתרא לג ע"ב - לד ע"א
הקדמה
''הסיפור'' שלנו מתחיל בסוף הדף הקודם, ו''מתגלגל'' לסיפור נוסף, שממנו נלמד שיטת הוכחה מיוחדת. הנושא
ההוא דאמר לחבריה: מאי בעית בהאי ארעא? אמר ליה: מינך זבנית ואכלתיה שני חזקה. אדם בא לחברו, ושאל אותו מה הוא עושה בתוך ביתו? והלה ענה לו: קניתי ממך את הבית, ואני יושב שם כבר שלוש שנים ויותר. לאחר מכן הביא הבחור עד אחד, אשר העיד שאמנם ישב בקרקע זו שלש שנים.
רבי אבא, אשר כאמור ישב לפני רב אמי פסק: הוי מחויב שבועה שאינו יכול להישבע, וכל המחויב שבועה ואינו יכול להישבע – משלם. אם כן, חשבו חכמים, שהמקרה שלנו לעיל, בו עד אחד העיד כי ישב בקרקע שלוש שנים, דומה למקרה של נסכא דרבי אבא. גם אצלנו העד אינו יכול לחייבו להישבע, שהרי שבועה תמיד באה להכחיש את העד האחד. ואילו כאן, העד העיד לטובתו, שהוא אכל שלוש שנים. ולכן, לפי פסקו של רבי אבא, מכיוון שאינו יכול להישבע - יש לחייבו לשלם על כל הפירות שאכל במשך שלוש שנים. אביי בהמשך סותר את ההשוואה בין המקרים, וכל הרוצה לעיין בהמשך הגמרא – מוזמן.
מהו המסר
למדנו היום שיטת פתרון בעיות בדרך השלילה. שוללים אחד לאחד את הפתרונות האפשריים, עד אשר מתמקדים ב"פתרון האפשרי הפחות גרוע''. גם ''בחיים'' יש מצבים שקשה למצוא להם פתרונות. לאחר שמעלים פתרון אחר פתרון ושוללים אותו, יש לחפש ולאתר מהו הפתרון הפחות גרוע המתקבל על הדעת, ולאמצו. |