זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֵבָה
ברכות כב ע"ב
"היה מתפלל ומצא צואה במקומו, אמר רבה: אף על פי שחטא - תפלתו תפלה. מתקיף ליה רבא: והא: זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֵבָה! אלא אמר רבא: הואיל וחטא, אף על פי שהתפלל - תפלתו תועבה".
קשה מהי טענת רבא, מנין קבע שאותה התפילה נחשבת זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֵבָה, הרי כדברי רבה הוא רק חטא – כלומר בשוגג, ואינו בכלל רשעים – המזידים!
אלא שכתב השפתי חכמים שכוונת רבא לפסוק במשלי טו, ח: זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֲבַת ה' וּתְפִלַּת יְשָׁרִים רְצוֹנוֹ. בפסוק זה אכן מבוארת דרשת רבא. בסיפא מבואר מהי תְּפִלַּת יְשָׁרִים – כאשר היא רְצוֹנוֹ, כלומר שנעשית באופן הרצוי לרצות את ה'. וכדין הכתוב בכל קרבן: יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה' (ויקרא א, ג) – שצריך להקרב במטרה ובאופן שה' יתרצה לו. ומכאן שאם התברר שהתפלל באופן שלא ייעשה ויש בו רק להכעיס, בכך עוסקת הרישא: זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֲבַת ה'.
גם אפשר לפרש את דרשת רבא מהפסוק זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֵבָה – שנלמד מהמקרא כולו (משלי כא, כה-כז). תַּאֲוַת עָצֵל תְּמִיתֶנּוּ כִּי מֵאֲנוּ יָדָיו לַעֲשׂוֹת. כָּל הַיּוֹם הִתְאַוָּה תַאֲוָה וְצַדִּיק יִתֵּן וְלֹא יַחְשֹׂךְ. זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֵבָה אַף כִּי בְזִמָּה יְבִיאֶנּוּ. הנושא הוא: תַּאֲוַת עָצֵל, שאינו בודק מראש את מקום תפילתו כראוי. וההמשך: עצלות העצל עלולה להמיתו, רק משום שמאן לעמול ולעשות את חובתו. כל היום שוגה הוא בתאותו, כאשר הצדיק נותן את כולו ואינו חושך מאמץ. ועל כך קובע הפסוק הבא: זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֵבָה.
ועוד שמפורש בסיפא: אַף כִּי בְזִמָּה יְבִיאֶנּוּ, ופירש רש"י: "אף כי בזמה יביאנו – וכל שכן כשהוא מביאו להרשיעו", כלומר שהסיפא עוסקת במזיד, החמור מהרישא. ומכאן שהרישא עוסקת בשוגג.
