הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

החיוב במזונות האשה הוא מדאורייתא?

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

בבא בתרא מט ע"א-ע"ב

ולא לאיש חזקה בנכסי אשתו וכו'.
פשיטא, כיון דאית ליה לפירא - פירא הוא דקאכיל!
לא צריכא, דכתב לה: דין ודברים אין לי בנכסייך.
וכי כתב לה מאי הוי? והתניא, האומר לחבירו: דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקות ממנה - לא אמר כלום!
אמרי לה דבי רבי ינאי: מתניתין - בכותב לה ועודה ארוסה,
וכדרב כהנא, דאמר רב כהנא:
נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר - אדם מתנה עליה שלא יירשנה,
וכדרבא, דאמר רבא: כל האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זאת - שומעין לו.
מאי כגון זאת?
כדרב הונא אמר רב, דאמר רב הונא אמר רב: יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה.

1.
מוכח מסוגייתנו שחיוב מזונות של בעל לאשתו הוא מדרבנן. כי סוגייתנו מתייחסת למזונות כ"אי אפשי בתקנת חכמים".

2.
אולם במסכת כתובות דף מז נחלקו בזה בברייתא, והרמב"ם פסק שם כתנא קמא שחיוב במזונות הוא חיוב מדאורייתא.

3.
בפרשנים על מסכת כתובות ניתנו כמה הסברים:

3.1
לפי המאירי הלשון בסוגייתנו "תקנת חכמים" נאמר רק לרווחא דמילתא, כלומר רק לדוגמא ובהכללה.

3.2
הרשב"א שם מיישב: שאם האשה לא תתן את מעשי ידיה לבעלה הרי שחכמים מפקיעים ממנה את מזונותיה [שאמנם הם כשלעצמם מדאורייתא] על פי הכלל של הפקר בי"ד הפקר, וממילא יוצא, שהחיוב במזונותיה מותנה בהסכמתה לתקנת חכמים שתיקנו שמעשי ידיה יהיו לבעלה.