הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
מיהו תנא קמא?; חיסורי מחסרא; היכי שבקת רבנן; רבי ורבי נתן סוף משנה
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
בבא בתרא עו ע"א-ע"ב
לימא כהני תנאי;
דתניא: ספינה נקנית במשיכה,
ר' נתן אומר: ספינה ואותיות נקנות במשיכה
ובשטר.
אותיות מאן דכר שמייהו?
חסורי מחסרא והכי קתני: ספינה נקנית במשיכה, ואותיות במסירה;
רבי נתן אומר: ספינה ואותיות נקנות במשיכה ובשטר...
1.
לימא כהני תנאי;
דתניא: ספינה נקנית במשיכה,
ר' נתן אומר: ספינה ואותיות נקנות במשיכה
תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף עו עמוד א
ובשטר.
אותיות מאן דכר שמייהו?
הגמרא מקשה: בדברי רבי נתן מודגש קנין אותיות, דבר שלא הוזכר כלל בדעת תנא קמא.
2.
עונה הגמרא:
חסורי מחסרא והכי קתני: ספינה נקנית במשיכה, ואותיות במסירה;
רבי נתן אומר: ספינה ואותיות נקנות במשיכה ובשטר.
הגמרא "מתקנת" את לשון תנא קמא ומוסיפה לדבריו "ואותיות במסירה". נראה לי, שכמו בכל "חיסורי מחסרא" כך גם כאן התיקון בדברי תנא קמא הוא כך: "ספינה נקנית במשיכה אבל אותיות נקנות מסירה, רבי נתן אומר...".
3.
הגמרא מקשה:
שטר לספינה למה לי? מטלטלי היא!
4.
והגמרא עורכת את ה"חיסורי מחסרא" באופן שונה:
אלא לאו הכי קתני: ספינה נקנית במשיכה, ואותיות במסירה;
רבי נתן אומר: ספינה במשיכה, ואותיות בשטר.
כאן הגמרא מתקנת את דברי תנא קמא כלעיל בסעיף 2, ומוסיפה תיקון לדברי רבי נתן: מה שנאמר בתחילה בברייתא "רבי נתן אומר ספינה ואותיות נקנות במשיכה ובשטר"
הגמרא מתקנת ומפרידה בין המקרים והדינים: "ספינה במשיכה ואותיות בשטר". "תיקון" כזה - שהגמרא "מזיזה" את המקרה של "אותיות" למקום אחר - אינו מאפיין בדרך כלל את רוב ה"חיסורי מחסרא" בש"ס!
5.
הגמרא מציעה נפקא מינה, באופן של המחלוקת בין רב ושמואל בדף הקודם:
ספינה במשיכה היינו תנא קמא!
אלא דרב ושמואל איכא בינייהו!
הנפקא מינה ["איכא בינייהו"] לא משתמעת בבירור אלא היא "הנחה".
5.1
והגמרא דוחה:
לא, דכולי עלמא אי כרב אי כשמואל,
מלשון הגמרא משמע שהגמרא בכוונה לא מכריעה במחלוקת בדף הקודם בין רב ושמואל.
6.
ובספינה - כולי עלמא לא פליגי,
כי פליגי - באותיות,
והכי קאמר ליה ר' נתן לתנא קמא: בספינה ודאי מודינא לך;
באותיות, אי איכא שטר - אין, אי לא - לא.
לפי זה יוצא שהגמרא מיישבת את הקושיה לעיל בקטע הגמרא בסוף סעיף 1.
6.1
נראה לי שמכאן ניתן ללמוד, שכאשר תנא מאוחר חוזר על דברי תנא שמובא לפניו זה בא באופן מתודי, כלומר, התנא מסכים בעניין מסויים לדברי קודמו.
7.
הגמרא מעמידה את המחלוקת בין תנא קמא ורבי נתן במחלוקת תנאים בברייתא אחרת:
ובפלוגתא דהני תנאי; דתניא: אותיות נקנות במסירה, דברי רבי;
וחכמים אומרים: בין כתב ולא מסר, בין מסר ולא כתב - לא קנה עד שיכתוב וימסור.
יוצא שתנא קמא בברייתא הראשונה הוא כ"רבי" בברייתא השניה,
ורבי נתן בברייתא הראשונה הוא כדעת חכמים בברייתא השניה.
8.
רשב"ם מסכת בבא בתרא דף עו עמוד א:
ובפלוגתא דהני תנאי - קמיפלגי ר' נתן ורבנן, דרבנן דהכא [="תנא קמא" בברייתא הראשונה]] רבי, ור' נתן [בברייתא הראשונה] היינו רבנן דלקמן ["חכמים" בברייתא השניה], רבי ורבי נתן סוף משנה וחברים היו
וגם אמוראי אליבייהו נינהו בהך ברייתא סתם כרבי ובאידך כר' נתן.
כלומר, רבי ורבי נתן נחלקו בדבר [אבל דעותיהם לא הובאו בברייתא אחת]; הברייתא הראשונה סתמה להלכה כרבי בברייתא השניה, והברייתא השניה פסקה להלכה [ברשב"ם: "סתם"] כרבי נתן בברייתא הראשונה.
8.1
מוכח מדבריו, שכעיקרון הלכה כ"תנא קמא" נגד תנא יחיד גם בברייתא, וגם הלכה כ"חכמים" בברייתא נגד תנא יחיד.
ויש מדגישים ש"תנא קמא" הוא כמו "רבים".
גם מודגש בדבריו ש"תנא קמא"=סתם" .
8.2
נראה לי שהשאלה היא האם "תנא קמא" בברייתא הראשונהב ו"חכמים" בברייתא השניה הם קבוצות שונות של תנאים מסויימים [למשל, תלמידי רבי עקיבא], או שעורך כל ברייתא מכנה את דעתו האישית כ"תנא קמא" או כ"חכמים" [כהסבר השני משמע ב"שוטנשטיין", הערה 12].
8.3
הרשב"ם מדגיש "רבי ורבי נתן סוף משנה וחברים היו". משמע מדבריו שהלכה כמותם [גם בברייתות], ולכן כל אחת מהברייתות פסקה כאחד מהם על ידי שדברי כל אחד מהם מובא בברייתא האחרת כ"תנא קמא" או כ"חכמים".
8.4
כנראה ששתי הברייתות בסוגייתנו הן מתקופות שונות. ועדיין צ"ע.
8.4
אמנם צריך לעיין בדבריו לעיל:
"וגם אמוראי אליבייהו נינהו בהך ברייתא סתם כרבי ובאידך כר' נתן."
כנראה שהוא מתכוון שאמוראים [ולא תנאים"] הן אלה שניסחו את לשונות שתי הברייתות. הדעה הראשונה בברייתא הראשונה הובאה כ"תנא קמא", והדעה השניה בברייתא השניה הובאה כ"חכמים".
וכן מצינו, "איילת השחר" לרב שטיינמן:
דף ע"ו ע"א רשב"ם ד"ה ובפלוגתא דהני תנאי וגם אמוראי אליבייהו נינהו
פירוש האמוראים שסידרו את הברייתות
ובברייתא א' סתמו כרבי
ובברייתא השני' קראו לחכמים כשיטת ר' נתן
ובספר "אמרי בנימין" מרחיב יותר:
"ברשב"ם ד"ה רבי ור"נ סוף משנה ותברים היו כו',
ר"ל בזה דכיון דחברים היו ואין הכרעה כמי יש לפסוק נחלקו אמוראים איך ההלכה.
ומאן דפסק כרבי תני בברייתא דברי רבי בסתמא ודברי ר' נתן כיתידאה
ומאן דפסק כרבי נתן תני בברייתא דברי רבי כיחידאה ודברי ר"נ בלשון וחכמים אומרים"'
[דהלכה כת"ק שלא נזכר שמו היכא שהחולק אח"כ הוא יחיד
משום דת"ק שלא הוזכר שמו לגבי יחיד יש לו כח רבים לגבי יחיד - לשון הליכות אלי סי' רנ"ד בשם תוס' בבא מציעא דף עח סוע"ב]
והנה קיי"ל בכל דוכתי דהלכה כרבי מחברו,
ומאידך קיי"ל דר' נתן דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא והלכתא כוותיה [בבא מציעא דף קיז וש"נ]
ואכן כשנחלקו רבי ור"נ הי כללא נקטינן?
ועי' בבבא מציעא דף נ נחלקו בזה רש"י ותוס',
רש"י בד"ה ומחזיר אונאה פוסק כר"נ דדיינא הוא, ותוס' בד"ה אמר הקשו ועוד דהלכה כרבי מחברו ופסקו כמותו. ע"ש. ולכאורה הני אמוראי דסוגיין פליגי בהאי פלוגתא דרש"י ותוס' ועיין.
ועוד: בספר "עמודי שש" טופיק יצחק:
בד"ה ובפלוגתא וכו' רבי ור"נ סוף משנה וחברים היו וגם אמוראי אליבייהו נינהו בהך ברי' סתם כרבי ובאידך כר"נ עכ"ל.
לביאור כ"ז יש להקדים דברוב המקומות כשנחלקו ת"ק וחכם פלוני הלכה כת"ק דמקרי הלכה כסתם,
וכן כשנחלקו חכם פלוני וחכמים שלא הוזכרו שמותם נמי הלכה כחכמים, דמקרי הלכה כסתם כידוע.
והכא בסוגיין יש ב' ברייתות. חדא ת"ק ור"נ, ואידך רבי וחכמים.
ונמצא דר"נ ורבי נחלקו, ועם כל א' מהם היו עוד חכמים,
ובברי' דת"ק ור"נ משמע דהלכה כת"ק דהוא סתמא,
ובברי' דרבי וחכמים משמע דהלכתא כחכמים.
ובאמת שב' הברייתות יכלו לכתוב פלוגתת רבי ור"נ גרידא בלא להזכיר ת"ק וחכמים,
אלא שכל ברי' נקטה בלשון יחיד ורבים, הגם שיש רבים עם ב' הדיעות, כדי שנדע היאך ההלכה.
ונמצא שב' בעלי הברייתות הללו שהם ר' חייא או ר' אושעיא ולוי או שמואל דכל אלה חיברו הברייתות [וכמש"כ הב"י בכללי הגמ' שבספר כללי התלמוד ריש דף ס', ואף שלגבי שמואל כתב שם תוספתא ה"ה לברי', וכנראה מהמפתחות שם בערך ברייתא שחיברם הגאון יד מלאכי ובאמת שעוד רבים מהאמוראים כתבו ברייתות, וכמו כל תני שבש"ס כתני רמי בר חמא ותני רמי בר יחזקאל ותני רבה בר אבוה וע"ע רש"י בחולין דף קמא ריש ע"ב ולכאו' צ"ל שם אמוראים במקום תנאי] דכל אלה מתחילת האמוראים היו [ור' חייא נמי אמורא הוה וכמש"כ ג"כ בחי' לבבא מציעא דף ד במהר"ם שיף שנחלקו היאך ההלכה, אי כרבי אי כר"נ,
וזהו שכתב דכיון דהנך תנאי סוף משנה היו וכמעט באותו דור של האמוראים מחברי הברייתות, לכך יכולים האמוראים לדון ולחלוק כמי ההלכה, כרבי או כר"נ, ולכך בהך ברי' סתם כרבי דס"ל רכך הלכה ובאידך כר"נ/
9.
לפי הנ"ל הגמרא מקשה על סתירה בדברי רבי עצמו:
במאי אוקימתא? כרבי,
ספינה נמי תיקני במסירה!
דתניא: ספינה נקנית במסירה, דברי רבי;
וחכ"א: לא קנה
תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף עו עמוד ב
עד שימשכנה או עד שישכור את מקומה!
10.
הגמרא מיישבת את הסתירה על ידי הצעת "אוקימתא":
לא קשיא: כאן ברשות הרבים, כאן בסימטא.
11.
הגמרא מקשה על העמדת האוקימתות לעיל:
במאי אוקימתא להא בתרייתא? ברשות הרבים;
אימא סיפא, וחכמים אומרים: לא קנה עד שימשכנה;
ואי ברשות הרבים, ממאן אוגיר?
ותו, משיכה ברשות הרבים מי קניא?
והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו: מסירה קונה ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם,
משיכה קונה בסימטא ובחצר שהיא של שניהם,
והגבהה קונה בכל מקום!
הגמרא מקשה מאביי ורבא - "דאמרי תרוייהו". ואומר הרשב"ם "סברות נינהו". כלומר, אביי ורבא אמרו סברא חזקה שגם התנאים בודאי ידעו והסכימו לסברתם.
כנראה שזוהי המשמעות גם בדרך כלל לביטוי "דאמרי תרוייהו".
12.
והגמרא מיישבת:
מאי עד שימשכנה נמי דקאמר, ומאי עד שישכור את מקומה דקאמר?
הכי קאמר: עד שימשכנה מרה"ר לסימטא,
ואם רשות בעלים היא - לא קנה עד שישכור את מקומה.
"הכי קאמר" - על דברי אמורא - תוספת משפט/דין.
13.
והגמרא מקשה:
לימא, אביי ורבא דאמרי כרבי!
יוצא שאביי ורבא אמרו כרבי ולא כחכמים שחולקים עליו - לעיל בסעיף 11.
וכדברי הרשב"ם: "לימא אביי ורבא דאמרי כרבי... והיכי שבקי רבנן ואמרי כרבי"
13.1
קצת קשה לי, הרי אמורא רשאי לפסוק במחלוקת תנאים גם בניגוד לכללי הפסיקה במחלוקת התנאים [שהלכה כחכמים נגד "רבי"]. אולי מפני שלא אמרו במפורש שהם פוסקים כרבי.
13.2
הביטוי "היכי שבקי רבנן..." - 12 מופעים בראשונים על הש"ס בלבד!
14.
והגמרא מיישבת:
אמר רב אשי: אי דאמר ליה לך חזק וקני הכי נמי,
הכא במאי עסקינן - דאמר ליה לך משוך וקני,
מר סבר: קפידא, ומר סבר: מראה מקום הוא לו.
נראה לי שעורך הגמרא סידר את סוגיית הגמרא אחרי שידע את כל הדינים ואת מסקנת הגמרא, ולא מדובר בסוגייתנו בדיון כרונולוגי שוטף בבית המדרש!
