מידה שבמידות / רפי זברגר

בבא בתרא פח ע"א-ע"ב
 

הקדמה

במשניות הקודמות למדנו על דרכי קנין שונות, עתה נדון במשנתנו אשר בדף, על ''מידות שבמידות''. כלומר, על "מידות טובות" שהאדם צריך לנקוט במידותיו (משקלותיו).
 

הנושא

אומרת משנתנו: הסיטון מקנח מדותיו אחד לשלשים יום ובעל הבית אחד לשנים עשר חדש. 
יש עניין לנקות את המשקולות אחת לתקופה (פעם נהגו לשקול במאזניים ע''י הנחת משקולות בצד אחד, והנחת המוצר הנקנה בצד שני). סיטון, המכונה בלשוננו כיום סיטונאי, אשר קונה כמויות גדולות, ולכן היין והשמן ''נקרשים'' במשקל, וממילא ''מתמעטת המידה'', וכך גורם לאיסור גזל [בעצם שוקל קילו תפוחים, אך בפועל ישנם פחות מקילו]. כדי להימנע מאיסור הגזל, עליו לקנח [לנקות] את המידות אחת לחודש. לעומתו, בעל הבית אינו מוכר את אותן כמויות גדולות, לכן מספיק לקנח פעם אחת בשנה.
בהמשך המשנה למדנו הלכה נוספת הקשורה להנהגות טובות בנושאי מידות ומשקלות: וחייב להכריע לו טפח.
משמעות הלכה זו, שעל המוכר להוסיף לצד המשקולות, ולגרום לכך שצד זה ייטה בטפח אחד יותר, כך שהקונה יקבל יותר מכפי שהיה מגיע לו בעקבות העסקה. 
שואלת הגמרא: מנין למדנו את ההלכה של ''הכרעה''? האם יש מקור מן התורה לכך?
עונה הגמרא: אמר ריש לקיש, דאמר קרא (דברים כ"ה, ט"ו): אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ - צַדֵק משלך ותן לו
ריש לקיש לומד מן המלה וָצֶדֶק אשר נראית לכאורה מיותרת בפסוק, כי יש לעשות צדקה ולהכריע את המידה. ומוסיף רש''י: ובמידה נמי – למדוד בריווח כדי שיהיה יתר על מידתו. כלומר, תן משהו משמעותי וזהו הטפח שעליו דברנו קודם לכן. 
בהמשך הדיון בגמרא, מגיעים למסקנה כי ההכרעה הינה רק מנהג ואין לו מקור בתורה, אבל למדנו מושג נוסף הנקרא גירומין - תוספת של אחוז אחד על כל משקל שהמוכר שוקל לקונה. גירומין נלמד מן הפסוק שהבאנו לעיל. 
 

מהו המסר?

להלכה נפסק כי במקום שנהגו להכריע – מכריעים. אם לא נהגו להכריע - מוסיפים גירומין.
אנו לומדים מהלכה זו כי אין להיות קמצן. יש להשתדל לתת גם מעבר למה ש''החוק היבש מחייב''.
נראה כי מידה של "לתת", רצויה שתהיה בכל התחומים. בתחום הפיזי – נתינה מכל הלב מעבר למה שנדרש מאיתנו לפי ''ספר החוקים'', וכמובן נתינה רגשית ונפשית, שהיא חשובה לעין ערוך מנתינה פיזית. כמו שכבר הזכרנו בעבר, לגבי מצוות כיבוד אב ואם – ילד הנותן להוריו ''פסיוני'' [בשר משובח] עם ''פרצוף חמוץ'' עדיף שלא יתן.
נסיים במילות השיר של בועז שרעבי: לתת את הנשמה ואת הלב, לתת, לתת כשאתה אוהב...


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]