טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו / רפי זברגר

קידושין ז ע"א
 

הקדמה

למדנו במשנה הראשונה במסכת, כי בקידושין ''רגילים'', הבעל נותן כסף או שווה כסף לאשה ואומר לה: התקדשי לי בכסף [או בשווה הכסף] כדת משה וישראל, ומאותו רגע – האשה מקודשת. רבא מלמד אותנו מספר הלכות בהן אין מעבר של כסף מהבעל לאשה, ובכל אופן האשה מתקדשת. נלמד את שתי ההלכות ''הבסיסיות'':
1. תן מנה לפלוני ואקדש לך – מקודשת מדין ערב. אם האשה באה אל הבעל, ואומרת לו, שייתן סכום כסף לאדם שלישי, למרות שהיא לא קבלה שום דבר – האשה מקודשת. רבא מסביר ומשווה מקרה זה לדין "ערב". אדם המוכן להיות ערב למַלְוֶוה, ומתחייב לשלם את ההלוואה, אם הלווה לא יחזירה במועדו, מתחייב ו''משעבד את עצמו'' למרות שהוא לא מקבל כלום. כך גם האשה במקרה שלנו – הכסף שהיא ביקשה מהבעל לשלם, לא הגיעה אליה, ובכל אופן היא ''משתעבדת'' ו"מתקדשת" לבעל כאילו שהיא קבלה את הכסף בעצמה. [המפרשים מסבירים את שני המקרים: לערב ולאשה שביקשה להעביר כסף לאדם שלישי, יש להם הנאה מסוימת [הערב נהנה מכך ש''סומכים עליו'', והאשה נהנית מכך שהבעל עשה את מה שביקשה]], ובאותה הנאה שהם נהנים הם משתעבדים.
2. הילך מנה והתקדשי לפלוני - מקודשת מדין עבד כנעני. נייחס את המקרה לשמות אנשים: ראובן נתן כסף לשרה ואמר לה: התקדשי לשמעון – שרה מקודשת לשמעון, למרות ששמעון לא נתן כסף לשרה.
הלכה זו מושווית להלכה של עבד כנעני: גם שם למדנו במשנה (קידושין דף כ''ב:), כי אדם יכול לשלם כסף לאדון של עבד כנעני, כדי שהעבד ישתחרר. בעקבות תשלום זה, משתחרר העבד, למרות שהעבד לא הוציא אגורה מכיסו.
לפי רש''י, מדובר במקרה ששמעון מינה את ראובן כשליח שלו, אך לא נתן לו כסף. למרות שהכסף שייך לראובן, שרה מקודשת לשמעון [כנראה גם בעבד, צריך לומר כי העבד מינה את האדם לשלם לאדונו כסף, כדי לשחררו, אך הכסף שייך לאדם השלישי].
 

הנושא

בהמשך להלכות לעיל, מצטטת הגמרא עוד אימרה של רבא: וכן לעניין ממונא. כלומר שתי ההלכות אשר למדנו לעיל לעניין קידושין של אשה, נכונות גם לדיני ממונות, כמפורט להלן:
1. ראובן אומר לשמעון: בתשלום שתשלם ללוי, אני מוכר לך קרקע זו. - שמעון קנה את הקרקע מראובן, למרות שראובן לא קיבל כלום משמעון (כמו המקרה הראשון לעיל, שבו ה''מתחייב'' לא קיבל כלום!)
2. ראובן אומר לשמעון – קח סכום כסף, ותמכור ללוי את הקרקע הזו – לוי אמנם קנה את הקרקע, למרות שלא שילם שום דבר מכיסו. (כמו המקרה השני לעיל).
שואלת הגמרא, מדוע צריך לומר את הדינים הללו גם בקידושין וגם בממונות, הרי אלו אותם עקרונות.
תשובת הגמרא: אם היה כתוב רק בקידושין את המקרה הראשון, בו האשה מתקדשת למרות שלא קבלה כלום, בגלל שבקידושין יש כלל מעניין מאוד: טב למיתב טן דן מלמיתב ארמלו - אשה מעדיפה לשבת ביחד עם משהו, מלהישאר בודדה. כלומר, לאשה יש ''מוטיבציה'' גדולה להתחתן, ולכן, במקרה הראשון, למרות שלא קבלה שום כסף – בגלל אותה ''מוטיבציה'' היא תתקדש, אך בדיני ממונות אין את הכלל הזה, ולכן לא היינו אומרים ששמעון קנה את הקרקע, כאשר לא שילם עליה כלום – לכן מדגיש רבא ואומר, גם בדיני ממונות ניתן להכיל את ''עיקרון הערב'' – מוכר מוכן "להשתעבד" לנכס, למרות שלא קיבל ''כסף ממשי'' (אלא רק טובת הנאה כפי שהסברנו לעיל).
 

מהו המסר?

העיקרון הזה של טב למיתב טן דן מלמיתב ארמלו מלמד אותנו על ''הפסיכולוגיה של האשה'', לפחות בתקופת המשנה: אשה מוכנה ''לעשות הרבה'', רק כדי לא להיות לבד. למרות שעל פי הדין, כאשר אשה מתקדשת לבעלה היא אמורה לקבל כסף מיד הבעל המקדש, אנו אומרים, שבמקרים מסוימים, הוא מוכנה להסתפק בטובת הנאה בלבד.
עיקרון זה מחדד לנו את הצורך ''ללמוד את השטח''. לפעמים, אנשים לא זקוקים לדברים חומריים, אלא בעיקר לקשר נפשי עמוק ומשמעותי. אשה מוכנה לוותר על ''תגמולים'' של דמי קידושין, ובלבד שיהיה לה עם מי לחיות, לחלק את חוויותיה, לשתף את בעלה בהתלבטויותיה ועוד כהנה וכהנה [אולי היום, עיקרון זה תופס גם לגבי הבעל...].
עיקרון זה חשוב מאוד גם בחינוך ילדים: קניית צעצועים זה דבר חשוב ותורם, אך הדבר היותר חשוב עבור הילדים, הוא קשר חם ועמוק עם ההורים. היכולת לשמוע ולהקשיב להם, היכולת להכיל אותם, לחבק ולקבל אותם בכל מקרה ובכל מצב, חשובה לאין ערוך על קבלת צעצוע זה או אחר.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]