בדיקת כעס / רפי זברגר

קידושין ח ע"א
 

הקדמה

היום נדון באשה אשר קבלה כסף קידושין, אך מיד לאחר קבלת הכסף זרקה את הכסף. נכיר הלכה מתוך התוספתא:
התקדשי לי במנה, נטלתו וזרקתו לים או לאוֹר [לאש] או לכל דבר האבד - אינה מקודשת. 
האשה זרקה את הכסף לים, או לאש או לכל דבר המאבד את צורת הכסף – אינה מקודשת. מסבירים המפרשים, כי באותה זריקה של הכסף ל''מקום אבוד'' היא בעצם אומרת לנו: איני רוצה בקידושין אלו. ומכיוון שהאשה אינה יכולה להתקדש בניגוד לרצונה – האשה ''גלתה'' לנו, את חוסר הרצון בעצם הזריקה הנ''ל, ולכן – אינה מקודשת. 
 

הנושא

הגמרא מנסה לדייק מתוך הלכה שלמדנו בהקדמה את הדיוק הבא: רק אם האשה זרקה את הכסף ל''מקום אבוד'' אין קידושין, כפי שהסברנו לעיל, אך אם זרקה את הכסף על הרצפה ליד הבעל – לכאורה האשה מקודשת. 
הגמרא ''מתקשה'' עם הדין הנלמד מן הדיוק הנ''ל. כיצד ייתכן שהאשה תהיה מקודשת, אם הראתה לנו בפעולה של זריקת הקידושין על הרצפה, כי אינה מעוניינת להתחתן, ומדוע לפי הדיוק יוצא שהיא מקודשת.
הגמרא מתרצת ואומרת שהדיוק אינו נכון. באמת, גם במקרה שהאשה זרקה את כסף הקידושין על הרצפה אינה מקודשת, שהרי בזריקה זו גילתה לנו את חוסר רצונה להתחתן. אם כן, מדוע כתבה התוספתא את המקרה של זריקה ל"מקום אבוד''? 
כך מסבירה הגמרא את הלימוד בתוך התוספתא: 
במקרה של זריקה כסף הקידושין על הרצפה, ברור לנו שהיא אינה מקודשת, אך במקרה שהיא זרקה את כסף הקידושין למקום אבוד היינו יכולים לומר שהאשה בעצם מסכימה להתקדש בגלל שתי ''הנחות יסוד'':
1. כיוון שהיא מתחייבת על זריקת הכסף ל''מקום אבוד'' [אין היתר לזרוק כסף של אדם אחר ל''מקום אבוד'' ובעצם לגרום לכך שהכסף ילך לאיבוד], האשה בעצם כאילו קבלה את הכסף, ולכן היא מקודשת.
2. החלטתה לזרוק את הכסף ל''מקום אבוד'', מהווה ''בדיקת כעס'' שהאשה עושה לבעל – היא רוצה לבחון, עד כמה הוא נכנס ללחץ, כמה הוא כועס על מעשה זה של האשה, וזו הייתה כוונתה בזריקה זו. 
אבל, מסקנת התוספתא, שלמרות האפשרות להבין כך את הדין של זריקת כסף הקידושין ל"מקום אבוד'' – הדין לא כך, אלא גם במקרה זה – האשה אינה מקודשת. [מכיוון שבכל אופן האשה זרקה את הכסף שקבלה מהבעל, ובכך מלמדת שאינה מעוניינת להתחתן אתו. (ייתכן שהיא תהיה מחויבת להחזיר לו את הכסף, שכן, אין לה רשות לזרוק כסף של משהו אחר ל''מקום אבוד'' ולגרום נזק)]
 

מהו המסר?

''מבחן הכעס'' המוזכר כאן, מלמד אותנו כי אשה יכולה "לבחון את רמת הכעס'' של בעלה המיועד, וכן להיפך: בעל יכול לבחון את רמת הכעס של האשה. נושא זה של ''רמת הכעס'' מאוד משמעותי בחיי הנישואין. שהרי אינו דומה חיים עם בן/בת זוג רגוע ושליו לחיים עם בן/בת זוג כעסן ורגזן.
לאור זאת, מומלץ מאוד לדאוג בחינוך ילדינו, להנמיך עד כמה שניתן את ''רמת הכעס''. אם ההורים לא נכנסים לכעס, על כל דבר קטן, הרי בכך מחנכים אותם להתנהג באופן דומה. כמו כן, אם ההורים, מנסים בכל מקרה, ''להוריד להבות'', גם במריבות שיש בין הילדים, או עם חבריהם, ולא לגרות אותם ''לנצח בכל מקרה'' אפילו על חשבון כעסים ומריבות הדדיות, הרי שתכונה זו תחלחל אליהם, והם ילמדו גם בעצמם, לשלוט על רמת כעסם.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]