מרגלית בידו / רפי זברגר

קידושין יח ע"א

הקדמה

בתחילת הדף, ציטטה הגמרא מאמר חכמים, אשר משווים בין עבד עברי לאמה (שפחה) עבריה. ''תכונות'' הקיימות בעבד אך לא באמה, וכן הפוך – ''תכונות'' הקיימות באמה אך לא בעבד. נסכם את ההבדלים השונים:


 

הנושא

נעסוק בדין האחרון של האמה העבריה: מפדין אותה בעל כורחו. הגמרא דנה, בעל כורחו של מי ניתן לפדות את האמה?
מנסים לומר כי הכוונה בעל כורחו של האדון, באופן שנותנים לו שטר על הכסף, ומחייבים את האמה לתת לאדון, כאשר יהיה לה כסף. על כך שואלת הגמרא שאלה ''חזקה'': נקיט מרגליתא בידיה – יהיבנא ליה חספא מדוע שהאדון יסכים להחליף ''אמה עובדת ומתפקדת'' בשטר שכרגע אין לו שום משמעות, בלשון הגמרא: מחליפים מרגנית (אבן טובה) בחרס שאינו שווה כמעט כלום? בהמשך הגמרא מגיעה למסקנה כי מדובר בפדיון בעל כורחו של אבי האָמָה. כלומר, אם יש כסף לאבא של האמה, מחייבים אותו לפדותה, משום ''פגם משפחה" (לא ''נחמד'' למשפחה, שאחת מבנותיה היא שפחה). 
 

מהו המסר?

המשפט נקיט מרגליתא בידיה – יהיבנא ליה חספא מלמד אותנו דבר פשוט: אדם לא מחליף ''אוצר'' בדבר פעוט ערך.
משפט הנראה מאוד הגיוני, כי מדוע שאדם יקבל חרס תמורת מרגלית.
הבעיה מתחילה אצל הרבה אנשים, שהם לא "מזהים" שיש להם מרגלית תחת ידם. לפעמים מדובר באנשים מצוינים, אנשים בעל רמה ויכולת טובה, אך הסובבים אותם, לא מחשיבים את אותם אנשים ל''טובים''.
תחושות אלו קורות לפעמים אצל הורים ביחס לילדיהם. הם חווים את היומיום, שפעמים מתיש, מייגע ומציק, אך לא שמים לב לתכונות הפנימיות של הילד, על טוב ליבו הבסיסי, על נכונותו לעזור ולסייע. אם רק היו מנתבים את הילד לכוונים ''טובים'', נותנים לו אחריות לביצוע מעשים ערכיים, מגלים ומעלים מעל פני השטח את כל הטוב הטמון בתוכו, ובעצם מזהים את המרגלית טובה, אשר כל מה שצריך הוא לחשוף אותה לאור.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]