כל הראוי לבילה / רפי זברגר

קידושין כה ע"א

הקדמה

מתוך הדיון של איברים שהאדון פוגע בעבדו ובכך יוצא לחירות, כפי שלמדנו בדף הקודם, בן עזאי הוסיף וקבע כי גם פגיעה בלשון מוציאה עבד לחירות. ומכיוון שעסקנו בלשון, ממשיכה הגמרא לעסוק בדיני טומאה וטהרה הקשורים בלשון.
עולא קובע כי בשני דינים אין מחלוקת, רק במקרה שלישי יש מחלוקת, כמפורט להלן:
1. אם דבר טמא כמו שרץ נגע בלשון – האדם נטמא (לא מוגדר כ''טומאת בית הסתרים'' (מקום מוסתר) שאינו מטמא)
2. אם אדם טמא טובל במקווה כדי להיטהר, הלשון מוגדרת כמקום ''טמון'' ולכן אין צורך במגע של הלשון עם מֵי מקווה.
3. בנושא הזאת מי אפר פרה אדומה [כך ניטהר אדם שנטמא למת], יש מחלוקת בין רבי לחכמים, האם צריך להזות גם על הלשון (רבי) או שמא אין צורך (חכמים).
 

הנושא

שואלת הגמרא על הדין השני לעיל. האם באמת אין מחלוקת וגם רבי סובר כי לעניין טבילה, אין צורך במגע של מי מקווה בלשון, והרי מסופר על שפחתו של רבי אשר טבלה ועלתה מן המקווה, ונמצא שהיה עצם בין השיניים שלה, ורבי הצריך אותה טבילה נוספת. לכאורה אנו רואים מכאן שאזור הפנימי של הפה, מקומה של הלשון, מחויב גם כן בטבילה, ולכן רבי הצריך את השפחה לטבול פעם נוספת. 
עונה הגמרא תשובה לשאלה זו, על פי עקרון מאוד מעניין: אמנם אין צורך כי מי המקווה יגעו במקום הלשון, אבל צריך שיהיה מקום הראוי לביאת מים, ומכיוון שהיה עצם חוצצת (מונעת מגע) עם המים של המקווה, הדבר מהווה חציצה. 
עיקרון זה נלמד בכלל הידוע של רבי זירא: כל הראוי לבילה – אין בילה מעכבת בו, ושאינו ראוי לבילה – בילה מעכבת. הכלל הזה נשמע כמו סינית בהתחלה, ננסה להבינו (מתוך מאמר "סביבה תומכת" לפרשת תזריע, תשע''א): 
כתובנה מקדימה, נלמד שתי משניות ממסכת מנחות:
1) מתנדב אדם מנחה של ששים עשרון ומביא בכלי אחד. (אם אמר הרי עלי ששים עשרון מביא בכלי אחד) אם אמר הרי עלי ס"א - מביא ששים בכלי אחד ואחד בכלי אחד... 
(מנחות דף ק"ג עמוד ב') 
אחד מסוגי הקרבנות שהכרנו הינו מנחה. קרבן זה מורכב בעיקרו מסולת חיטים או שעורים. ברוב המנחות בוללים (מערבבים) את הסולת עם שמן המתווספת למנחה. משנה זו דנה ביחס בין הסולת והשמן, כאשר אדם מתנדב מנחה הגדולה מהכמות הסטנדרטית. לפי הדעה המובאת במשנה זו, כמות השמן המתווספת למנחה הינה קבועה - לוג שמן [לוג היא מידה מתקופת המשנה, המכילה שש ביצים]. המשנה קובעת שעל כל לוג שמן, ניתן לצרף מקסימום 60 עשרונים של מנחה [עשרון מהווה גם כן מידה מתקופת המשנה, שהיא עשירית ממידת ה''איפה'', ס''ה בערך ארבעים ושלוש ביצים]. ולכן, אם אדם התנדב להביא שישים ואחד עשרונים, עליו לחלק זאת לשני כלים, בכלי אחד יביא שישים עשרונים, ובכלי השני את העשרון הנוסף, וכן הלאה על זה הדרך.
2) .. לא בלל... - כשירה. ( שם דף י"ח עמוד א')
משנה זו מלמדת אותנו שבלילת הסולת עם השמן, אינה מעכבת. כלומר, אף אם לא ערבב את השמן עם הסולת, המנחה תהא כשירה.
לאחר שלמדנו שתי הנחות יסוד: המנחה כשירה גם ללא בלילה, ו-אם הביאו מנחה גדולה יש יחס מכסימלי בין השמן לסולת, ננסה להבין את המשפט כל הראוי לבילה - אין בילה מעכבת בו משמעו – כל מנחה אשר היחס בין הסולת לשמן הוא קטן מהמקסימום [פחות משישים עשרונים על לוג שמן] אזי – פעולת הבלילה אינה מעכבת, כלומר, אף אם לא בלל - המנחה כשירה.
לעומת זאת: וכל שאינו ראוי לבילה - בילה מעכבת בו משמעו – כל מנחה שאין אפשרות לבלול אותה [יש יותר משישים עשרונים על לוג שמן] – פעולת הבלילה מעכבת, כלומר – אם לא בללו, המנחה פסולה. ומכיוון שביחס זה בעצם אין אפשרות לבלול – המנחה תמיד פסולה. 
הדין הזה לכאורה תמוה ו"בלתי הגיוני". אם אין חובה לבלול כלל [כפי שאמרנו בקטע הראשון], מדוע, כשהמידה גדולה מאוד ואין אפשרות לבלול, המנחה פסולה. מדוע התוספת גורעת מהדין הבסיסי, ובגלל שיש כמות גדולה, פתאום ''אכפת לנו'' שאין אפשרות לבלול ? ננסה להבין זאת על פי שתי הבנות :
1. ישנו כלל מוכר של ''כל המוסיף גורע''. על פי כלל זה, נטען בדין זה, שהתוספת אשר בעצם מעבירה אותנו מעבר לגבול ה''סיבולת'' של המנחה לקלוט את השמן - גורעת, ולכן פוסלת את המנחה. הסבר זה נכנס למסגרות של ''מוסכמה'' הלכתית.
2. ננסה ''לחוש'' את הרגשתו של השמן בתוככי העיסה. כל עוד יש לו מרחב פעולה, הוא יכול ''להסתדר'' עם הסולת העוטפת אותו, הוא מסוגל להתערבב ולהיטמע בתוככי הבלילה אזי ''הרגשתו טובה''. אך אם מֵצֶרִים את צעדיו, ''כובלים'' אותו, אין לו אפשרות להתערות בתוככי הסולת, והוא מרגיש קר ומנוכר, בלשוננו היום: לא נותנים לו SPACE, אותה הרגשת ''חנק'' גורמת לו לחצים ומעוקות אשר מקשים על תפקודו היומיומי. לכן – התלמוד קובע, שאם יצאנו מהמסגרת, ויצרנו ''סביבה שאינה תומכת'' – המנחה פסולה ! 
  

מהו המסר?

יש חשיבות מכרעת למתן ''בית חם'' לילדינו, במובן הפנימי של המושג. בית, אשר בכל מקרה, מבין ותומך בכל סיטואציה, גם אם אינה נראות כל כך להורים. אין זה אומר שאין ביקורת. אין זה אומר שאין תוכחה על מעשים אשר ''אינם הולמים'', ובמקרים מסוימים אף ענישה. אך יחד עם כל זאת, הסביבה נשארת תומכת. ענישה אינה הופכת את הילד לבלתי רצוי, בלתי אהוד וחס וחלילה שנוא ומנוכר. כל ילד חייב לחוש, שבכל מקרה יוכל לחזור הביתה, ותמיד יקבלו אותו. במסגרת הבית, יש לתת לו את מרחב הפעולה האישית, תוך כדי יצירת מסגרת כללית, בד בבד עם תחושה כללית של חמימות ואהבה. [מתוך המאמר לעיל]


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]