שני כתובים הבאים כאחד.. מלמדים / רפי זברגר

קידושין כד ע"א

הקדמה

עבד כנעני שהכהו אדוניו בכוונה בשן או בעין של העבד, או באחד מעשרים וארבע ראשי איברים [אברים הבולטים בגוף האדם] שלו – יצא לחרות (הלכות עבדים ברמב''ם, פרק ה' הלכה ד'). 
 

הנושא

בדף שלנו שואלת הגמרא למקורה של הלכה זו. מקדימה הגמרא ואומרת כי דין שן ועין של העבד, כתובים במפורש בתורה בפרשת משפטים (שמות, כ''א, כ''ו-כ''ז), אך מניין לומדים על שאר ראשי איברים? מניין אנו יודעים כי פגיעה באחד מאיברים אלו של העבד משחררת אותו?
עונה הגמרא, כי שן ועין מהווים "בניין אב" לכל התורה כולה. צורת לימוד זו קובעת כי אם התורה מתארת הלכה מסוימת, ניתן ללמוד את "העיקרון" שלה, וליישם זאת במקרים אחרים בתורה. ממשיכה הגמרא ואומרת את העיקרון אצלנו: 
מה שן ועין מומים שבגלוי ואינן חוזרים, אף כל מומין שבגלוי ואינן חוזרים. שתי ''התכונות'' של שן ועין:
• מום בגלוי – כולם רואים את המום שהאדון עשה לעבד בעין, או בשיניים. 
• אינם חוזרים – מום שעושים בעין או בשן, אינו ''מתקן'' את עצמו וחוזר המקום להיות בריא, אלא נשאר כך כל החיים. 
ולכן מסיקה הגמרא – כל פגיעה של האדון באחד מן עשרים וארבעה ה"איברים הבולטים" בגוף האדם, שיש להם את התכונות הנ''ל (גלויים ואינם חוזרים) - משוחרר את העבד לחלוטין. 
על מסקנה זו מקשה הגמרא: אולי נאמר כי שן ועין מהווים שני כתובים הבאים כאחד ולכן אינם יכולים ללמד לכל התורה כולה. ננסה להסביר כוונת משפט זה: למדנו קודם כי ניתן ללמוד ''בניין אב'' לכל התורה כולה מדין אחד בלבד. העובדה שהתורה לא הסתפקה בדין אחד, אלא הוסיפה דין נוסף מלמד אותנו, כי דין זה שייך אך ורק בשני מקרים אלו ולא יותר. זו הכוונה שני כתובים הבאים כאחד [שני מקרים הלומדים אותו דין] אינם מלמדים. 
תשובת הגמרא לשאלה זו: יש "צריכותא" [מלשון "צריך"] לכל אחד מהמקרים. כלומר, אם התורה הייתה מציינת מקרה אחד, לא היינו יכולים להסיק ממנו גם את המקרה השני, וכן להיפך. לאחר לימוד ה''צריכותא'' חוזרים שני הכתובים הבאים כאחד, להיות כמו דין אחד ,ולכן יכולים להוות ''בניין אב'' לכל התורה כולה, ואמנם ניתן ללמוד מהם לכל התורה. 
  

מהו המסר?

בחינוך ניתן לומר לימוד הפוך: אם יש שני ''כתובים'' – שתי התנהגויות או יותר, באותו בן אדם, דווקא חייב לעורר בנו תחושה כי ''יש משהו'' בהתנהגות ובאישיות של הילד שחייבים לבחון אותו.
אין להתעלם ולומר לעצמנו, נו – הכול מקרה, ונעבור לסדר היום. ממש לא. יש לבחון, ללמוד, לדבר, לשוחח ולהבין מה פשרם של התנהגויות אלו, ולהחליט לאורם דרכי התמודדות, וניסיון שיפור ושינוי המצב.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]