פנינו אל השמש העולה / רפי זברגר

בבא בתרא קמח ע"ב

הקדמה

אנו ממשיכים לדון היום בדיני שכיב מרע, אשר נלמדו במשנה בדף קמ''ו. שם הבדלנו בין שכיב מרע המקנה כל נכסיו לאחרים, למקרה שהשאיר חלק מהנכסים ברשותו. במקרה הראשון למדנו, שאם ''עמד מחוליו'' והבריא, הנכסים חוזרים אליו, שהרי הוא מכר אך ורק בגלל חוליו. לעומת המקרה השני, בו השאיר לו חלק מנכסיו, שם אנו אומרים כי המכר חל והנכסים אינם חוזרים אליו, גם אם הבריא מחוליו, כיוון שזהו ''מכר רגיל'', שם אדם אינו יכול להתחרט על הקניינים שהוא ביצע.
 

הנושא

רב אחא בר מניומי אמר בשם רב נחמן: שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים ועמד - אינו חוזר, חיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת. למרות שכתב כל נכסיו לאחרים, אומר רב אחא, כי אנו חוששים שיש לו עוד נכסים במקום אחר, ואנו לא מודעים לכך, לכן מחשיבים מקרה זה כאילו שהשאיר חלק מנכסיו ברשותו, ובמקרה זה אמרנו במשנה שנכסיו אינם חוזרים, גם אם הבריא. 
מיד שואלת הגמרא, שאלה המתבקשת מאליה: ואלא מתני' דקתני: לא שייר קרקע כל שהוא - אין מתנתו קיימת, היכי משכחת לה? לפי דברי רב אחא, לכאורה אין אפשרות ליישם את הרישא של המשנה לעיל, שהרי בכל מקרה נחשוש שמא יש לו קרקע במקום פלוני ואנו לא יודעים על כך, ואף פעם לא נוכל לומר כי המתנה מתבטלת?
שני תירוצים מתרצת הגמרא: 
1. אמר רב חמא: באומר כל נכסי – אם אמר במפורש כי אלו כל נכסיו ואין עוד נכסים אחרים, במקרה זה נוכל ליישם את הדין ולהחזיר לשכיב מרע את הנכסים לאחר שהבריא. 
2. מר בר רב אשי אמר: במוחזק לן דלית ליה – אם יש לנו חזקה שאין לו יותר נכסים מלבד הנכסים שהקנה, אז, ורק אז נוכל ליישם את ''דין החזרת הנכסים'' לשכיב מרע שהבריא.  
 

מהו המסר?

למדנו היום כי אנו חוששים לדבר שאינו נראה לנו במבט ראשון. אם שכיב מרע לא הגדיר בצורה מפורשת, כי הוא מקנה את כל נכסיו, הרי שאנו לא נפקיע את הנכסים ממי שקיבל אותם בצוואת שכיב מרע. במקרה זה אנו בהחלט יכולים ''להבין את החשש'', למרות שהוא ''חשש רחוק'', כיוון שבשורה התחתונה אנו מוציאים נכסים מאדם שקיבלם, ומפקיעים ממנו את הבעלות החוזרת לשכיב מרע אשר קם מחוליו. הפקעת נכסים הינה פעולה מאוד משמעותית, הדורשת ''ידע מוחלט, שאינו משתמע לשתי פנים''.
אך "בחיים הרגילים'' אנו צריכים ללכת בדרך "כמעט הפוכה": לא לחשוש כל הזמן אולי עשינו משהו לא טוב, אולי לא ביצענו את שהיה מוטל עלינו לעשות, שמא מעשינו גרמו לתוצאות הלא טובות, אם היינו עושים אחרת התוצאה הייתה לגמרי שונה ועוד כהנה וכהנה מחשבות מעין אלו. החששות, הספקות, התהיות הרבות אינן מוסיפות לשלוות הנפש הדרושה לכל אחד.
ניתן ורצוי לעשות חשבון נפש, אך הכול במידה ובמשורה. לאחר מכן – ממשיכים הלאה ו''שוכחים'' את העבר. לא מצטערים, לא ''בוכים על החלב שנשפך'', אלא פנינו תמיד אל העתיד ואל ''השמש העולה''.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]