לא צהריתו / רפי זברגר

קידושין לט ע"א

הקדמה

במסגרת דיונים בדין ''חדש'' הזכרנו דין בכלאיים, והגמרא מרחיבה על נושא זה.
 

הנושא

הגמרא מספרת על שני מקרים שאנשים לכאורה לא הקפידו על דין כלאיים, ועקב כך, ''הייתה מחשבה'' לנדות אותם:
1. רב חנן ורב ענן הלכו בדרכם, וראו יהודי זורע זרעים ממינים שונים יחדיו. אמר אחד לחברו: בוא וננדה את האיש הזה. [בגלל שלהבנתו הוא עבר על איסור כלאיים]. ענה לו חברו (הרב השני): לא חווריתו – מלשון לא מחוור, לא ברור ולא נהיר לך דיני כלאיים. [בהמשך נסביר]
2. מקרה נוסף נזדמן לשני החכמים בנושא כלאיים: ראו יהודי זורע חיטים ושעורים בין הגפנים. שוב ביקש אחד מהרבנים לנדות את האיש, שוב ענה לו חברו: לא צהריתו – אותו רעיון כמו מקודם. לא ברור לך דינים של כלאיים, כמו שמש בצהריים.
עתה, הגמרא מסבירה מדוע הדינים של כלאיים לא מחוורים ולא ברורים כ''שמש בצהריים'' לרב שביקש לנדות את שני האנשים הזורעים. וכך שואלת הגמרא: האם לא מקובלת ההלכה שפסק רבי יאשיה שאמר: עד שיזרע חיטה, שעורה וחרצן של גפן במפולת יד [יחדיו]? כלומר, רק אדם הזורע יחדיו שני מיני זרעים (חיטה ושעורה) ביחד עם גרעין של גפן, רק אדם כזה חייב עונש מן התורה [מלקות], מסיק הרב, לכן אין צורך לנדות אדם שלא ביצע את העבירה באופן שחייבים עליה. יש להעיר כי לרוב המפרשים, המעשים שעשו שני האנשים אמנם לא מחייבים ענישה, אך הם בכל אופן אסורים, ואין לאכול גידולים של ''כלאיים'' מהסוג הנ''ל.   
 

מהו המסר?

מדברי הרב לחברו, כי הצעתו לנדות את האנשים הנ''ל, אינה מעוגנת בהלכה פסוקה, וכי הדברים שאמר, מקורם בידע לא מחוור, לא נהיר וברור לגמרי, ולכן טעותו, מדברים אלו אנו למדים, כי עלינו ללמוד היטב כל נושא שאנו מופקדים עליו. להבין את כל המשמעויות, לחקור את כל צדדי העניין ורק לאחר מכן ''לפסוק'' ולומר את דברינו.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]