|
כסיפא ליה מילתא למתבעיה / רפי זברגרקידושין מז ע"א
הקדמה
רב פסק שהמקדש במלווה אינה מקודשת. כלומר, אם יש לאשה חוב כלפי הבעל אשר נוצר מהלוואה, אין הבעל יכול לקדש את האשה באותו כסף של ההלוואה שהיה בעצם של הבעל, והוא ''רק'' מסר לאשה כהלוואה. מסביר רב את ההלכה: מִלוֶוה להוצאה נתנה. כלומר, כסף שאדם מלווה לחברו, החבר משתמש בכסף זה ולכן הוא ''אינו זמין'' לשימוש של הבעל, ואין הוא יכול להשתמש בו כ''כסף קידושין''. הנושא
הגמרא מצטטת ברייתא אשר יש בה מחלוקת, האם ניתן לקדש במלווה או לא. לכאורה מסיקה הגמרא, כי שורש המחלוקת של החכמים בברייתא האם מלווה להוצאה נתנה או לא להוצאה נתנה. כלומר, התנא בברייתא הסובר כי ניתן לקדש במלווה, סובר כנראה שמלווה לא להוצאה נתנה, ולכן כסף ההלוואה ''זמין'' לבעל, ויכול לקדש בו. התנא השני, כנראה סובר כמו רב, שמלווה להוצאה נתנה, ולכן הכסף לא זמין ולא יכול לקדש בו אשה. מהו המסר?
אומרת הגמרא במסכת יבמות (ע"ט.) כי אחד מהסימנים'' של עם ישראל שהם ביישנים. זו ''מידה טובה'' המלמדת על צניעות וחוסר יהירות, שהרי אדם יהיר, אינו מתבייש מאף אחד. תכונה זו אולי יותר ''שייכת'' לאשה, אבל גם גברים ניחנים בתכונה זו, והיא מהווה כאמור, סימן להיותנו שייכים לעם היהודי! |