במקום פלוני, וקיבלו במקום אחר
גיטין סה ע"א
"מתני'. האשה שאמרה התקבל לי גיטי במקום פלוני, וקיבלו לה במקום אחר - פסול, רבי אלעזר מכשיר...
גמ'. ורבי אלעזר, מאי שנא רישא דלא פליג, ומאי שנא סיפא דפליג? איהו דמדעתיה מגרש - קפיד, איהי דבעל כרחה מתגרשת - מראה מקום היא לו".
פירש רש"י: "איהי דבעל כרחה מיגרשה, מנא ידעה דניחא ליה לבעל למיתביה התם".
כתוב בספר בראשית לז, יג-יד:
וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם... לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר.
כוונת יעקב היתה לפייס בין יוסף לאחיו. כיצד? טבע בני אדם שאינם מתרגשים בראיית קרוביהם ושכיניהם השכיחים והקרובים. אך בפגישת הפתעה במקום מרוחק ששים הם ומתלהבים מאוד זה לקראת זה.
לעומת פסוק ד': וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם, ביקש יעקב להשיג את ההיפך: רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ – וַהֲשִׁבֵנִי.
אמנם לא ניתן היה לדעת בבירור אם ניחא להו לאחים לתת שלום, והיכן. לכן הדגיש יעקב הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם, בשכם אחד, ובאחוה אחת. וזה המקום הראוי להתחבר עמם.
אלא שלא כך היה: (יז) נָסְעוּ מִזֶּה, כִּי שָׁמַעְתִּי אֹמְרִים נֵלְכָה דֹּתָיְנָה. ופירש רש"י: "לבקש לך נכלי דתות שימיתוך בהם". וכך פירש רש"י במסכת סוטה דף יג ע"ב: "כך אמר לו: אתה אומר את אחי אנכי מבקש? נסעו מן האחוה הזאת ואין מחזיקין עצמן כאחין לך, כי שמעתי אומרים נלכה ונבקש דתות ודינין היאך להמיתו אם יבא אצלנו".
יוסף שליח נאמן היה, "חזקה שליח עושה שליחותו", ורצה הוא מאוד למלא אחר מצות אביו. לכן חשש לסברת רבי אלעזר שמא רק מראה מקום הוא לו, שהרי מנין ניתן לדעת היכן ניחא להו לאחים לתת שלום. משום כך: וַיֵּלֶךְ יוֹסֵף אַחַר אֶחָיו וַיִּמְצָאֵם בְּדֹתָן.
אלא שכאמור לא זו היתה כוונת השליחות ולא זו היתה המצוה. ומשום כך לא נתקיים בו: "שלוחי מצוה אינן ניזוקין", כדברי אור החיים הקדוש (בראשית לז, יד). ואותו נסיון ריצוי רק הוסיף שמן וכעס למדורת השנאה. כמו שאמרו במסכת אבות פרק ד משנה יח: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, אַל תְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרְךָ בִּשְׁעַת כַּעֲסוֹ. כי אז גם אם הכוונה טובה אין בכך שום ריצוי, כי אם הטרדה הצקה והתגרות.
