דיוק וחידוש ברש"י

סנהדרין דף ה ע"א

עמוד א

רש"י ד"ה דן אפילו ביחיד. דכתיב (ויקרא יט) בצדק תשפוט וקסבר אין כאן עירוב פרשיות:
ובתוספות ד"ה ואם היה מומחה לרבים כו'. פירש הקונטרס דכתיב בצדק תשפוט וקסבר אין עירוב פרשיות כתיב כאן וקשה וכו' ועיין במה שנכתב לעיל בדף ג ע"א וזכרון אחד עולה לכאן ולכאן.

רש"י ד"ה מהכא להכא. מריש גלותא לבבל למידן דינא בבבל: ומהתם להתם. מנשיא דארץ ישראל לדון בארץ ישראל:

הנה הבדל דק אך מדוקדק בלשון רש"י שגבי בבל כתב בלשון ארמית "למידן דינא" וגבי ארץ ישראל כתב בלשון הקודש "לדון" , ובדרך אפשר לומר דרמז בכך מעבר לנאמר בגמרא שבבל הם דיינין שהפקרם הפקר וממילא שייך בהם הלשון שבט כי תוקפם יותר משא"כ בארץ ישראל שייך בהם הלשון מחוקק, ורש"י בא ליתן טעם וסברא מדוע דיין של ארץ ישראל אינו יכול לדון בבבל והדיין של בבל רשאי לדון גם בארץ ישראל, והוא מפני שפת הדיבור של המתדיינים שבני ארץ ישראל מדברים לשון הקודש והדיין ידונם בלשון הקודש וכשיבוא לדון בבל יתכן שאינו ידע שפת בני המקום, משא"כ בני בבל המדברים בארמית והדיין יודע גם את שפתם ובוודאי יודע גם לשון הקודש ויכול לדון בארץ ישראל,

והראיה לכך שידיעת השפה היא דבר הנצרך כאן נראה מהמשך הגמרא גבי יורה יורה (שקיבלו רבה בר בר חנה ורב לפני שירדו לבבל) שהגמרא שואלת יורה יורה אי גמיר רשותא למה לי למישקל ומתרצת הגמרא משום מעשה שהיה שהחליפו את מה שאמר התלמיד שהורה מי ביצים למי בצעים, ואם נוטל רשות וכו' וברש"י נוטל רשות מרבו. וכי יהיב ליה רבו רשותא מידק דייק ביה שיהא לשונו פתוח ולא יטעו השומעין את דבריו:

ועיין בתוספות ד"ה ואינהו סבור מי בצעים. תימה היאך טעו בין ביצים לבצעים ואר''ת דאינהו סבור דמי ביצים דקאמר דהיינו מי בצים דכתיב (איוב ח) היגאה גמא בלי בצה וטעו בין בצים לביצים, עכ"ד ובפסוק הזה הֲיִגְאֶה גֹּמֶא בְּלֹא בִצָּה יִשְׂגֶּה אָחוּ בְלִי מָיִם נראה שהתרגום (ארמית) הוא ג"כ ביצא, וכן ביחזקאל מז בִּצֹּאתָו וּגְבָאָיו וְלֹא יֵרָפְאוּ, לְמֶלַח נִתָּנוּ. ג"כ התרגום ביצוהי וכו' (זה יכול להיות עוד נקודת הסבר מדוע אפשר לטעות כי גם בלה"ק מוחלף בצה בצא וגם בארמית מחליף בצא בצה).