כבוד הזולת / רפי זברגר

סנהדרין ה ע''א - ע''ב

הקדמה

בתחילת הדף למדנו כי הצורך בשלושה דיינים בדיני ממונות, הינו רק אם הם הדיוטות, אבל אם היה מומחה לרבים דן אפילו יחידי. בהמשך, דנה הגמרא במעמד ''מומחה לרבים''. ברור לגמרא שהוא צריך להיות "גמירנא" - למד ושינן הלכות רבות מאוד, וגם "סבירנא" - יודע להסיק מתוך מה שלמד מסקנות נוספות. הגמרא מתלבטת האם צריך להיות גם ''נקיטנא רשותא'' (קיבל רשות לדון מ''ראש הגולה''). הגמרא פושטת את הבעיה מכך שמר זוטרא בנו של רב נחמן דן יחידי, למרות שלא הוסמך ע''י ראש הגולה, וטעה ולא היה צריך לשלם על טעותו (רב שהוסמך אינו חייב לשלם על טעות, מה שאין כן רב שלא הוסמך).  
 

הנושא

בהמשך קובעת הגמרא, שהסמכה ע''י נשיא בארץ ישראל, ''אינה תופסת'' בבבל, אלא רק לארץ ישראל ולעיירות הסמוכות לגבול הארץ. הגמרא מספרת על שני חכמים שקיבלו הסמכה מרבי יהודה הנשיא, לפני שירדו לבבל:
1. כי הוה נחית רבה בר חנה לבבל, אמר ליה רבי חייא לרבי: בן אחי יורד לבבל, יורה? - יורה. ידין? - ידין. יתיר בכורות? - יתיר. 
רבי חייא, דודו של רבה בן חנה (חנה היה אחיו של רבי חייא) שאל שלוש שאלות את רבי יהודה הנשיא, אשר כנראה הכיר היטב את רבה: יורה? – האם רבה סיים את שלב לימוד ויכול להורות בנושאים של איסור והיתר? ענה לו: יורה (מוסמך לכך). המשיך ושאל אותו: ידין? האם יכול להיות גם דיין הדן בדיני ממונות (ואם יטעה בדין, יהיה פטור מתשלום)? ענה רבי: ידין (מוסמך לכך!). שאלה שלישית ואחרונה: יתיר בכורות – בנושא זה צריך להכיר ולהבחין בין מום עובר – אז אסור לאכול את הבכור, לבין ''מום שאינו עובר'' – המתיר את הבכור לאכילה. 
ענה לו רבי יהודה: יתיר – יש לו הסמכה גם לדינים אלו. 
2. כי הוה נחית רב לבבל, אמר ליה רבי חייא לרבי: בן אחותי יורד לבבל, יורה? - יורה. - ידין? - ידין. - יתיר בכורות? - אל יתיר.
כאשר רב ירד לבבל, שוב הגיע רבי חייא שהיה גם דודו של רב, לשאול את רבי יהודה הנשיא אותן שאלות ששאל לגבי רבה. ענה לו רבי: יורה, ידין אך לא יתיר בכורות. כלומר, מותר לו להורות איסור והיתר, וגם דיני ממונות, אך אסור לו להתיר בכורות, ע''י קביעה כי המום של הבכור הינו מום קבוע. 
הגמרא מנסה להבין מדוע לא הסמיך רבי יהודה הנשיא את רב בנושא ''התרת בכורות'' כמו שהסמיך את רבה?
בתחילה מנסה הגמרא לומר שאולי רב ''לא היה כל כך חכם'', אך ניסיון זה נדחה מיד, כיוון שחכמתו של רב הייתה ידועה ומוכרת. גם ניסיון לייחס לרב חוסר בקיאות בנושא "מומים של הבהמות" נדחה באופן הבא:
והאמר רב: שמונה עשר חדשים גדלתי אצל רועה בהמה לידע איזה מום קבוע ואיזה מום עובר! 
במשך שנה וחצי ''גדל'' (בצעירותו) בחברת רועה, בדיוק למטרה זו, כדי להכיר מהו מום קבוע ומהו מום עובר. 
אלא, אומרת הגמרא תשובה מעניינת ומפתיעה: לחלק לו כבוד לרבה בר חנה.
המטרה של רבי יהודה הנשיא באי הסמכת רב בנושא מומים, כדי להשאיר את רבה ''מוסמך יחידי'' על מנת שיחלקו לו כבוד גדול. רש''י מוסיף, כי לרב בכל מקרה היו נוהגים כבוד, בגלל גדלותו, ורבי יהודה הנשיא ''דאג'' לכבודו של רבה. 
 

מהו המסר?

התנהגותו של רבי יהודה הנשיא ממש מעניינת. הוא כביכול ''הוריד מגדלותו של רב", על מנת לדאוג למעמדו וכבודו של רב אחר, הלא הוא רבה. רבי יהודה הנשיא ראה בחכמתו, כי אם התפקיד של ''התרת בכורות'' יעבור לרב, הרי שכבודו של רבה יקטן משמעותית.
אנו רואים כאן, עד כמה יש לשים לב ולדאוג לכבודם של אנשים, בוודאי של חכמים. דאגה לכבוד הזולת צריכה להיות נר לרגלם של כל האנשים, במיוחד לילדים כלפי הוריהם. אך חשוב להדגיש ולומר, כי גם ההורים חייבים לדאוג לכבודם של ילדיהם. אין להורים לחשוב, כי הילדים הם ''רכושם'' ויכולים לעשות בהם כטוב בעיניהם, כולל פגיעה בכבודם. חס וחלילה לנהוג כך. נלמד מתבונתו של רבי יהודה הנשיא, ונחשוב היטב לפני כל מעשה או דיבור שלנו, האם הוא פוגע במישהו, ואם כן – נימנע מלעשותו.


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]