יְהִי כְּבוֹד חֲבֵרְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ / רפי זברגר

סנהדרין כא ע''א

הקדמה

המשנה הראשונה בדף שלנו עוסקת במספר הנשים המותרת למלך:
לא ירבה לו נשים - אלא שמנה עשרה. רבי יהודה אומר: מרבה הוא לו, ובלבד שלא יהו מסירות את לבו. רבי שמעון אומר: אפילו אחת ומסירה את לבו - הרי זה לא ישאנה, אם כן למה נאמר לא ירבה לו נשים - דאפילו כאביגיל. 
ישנן שלוש דעות במשנה: תנא קמא סובר כי מותר למלך לשאת שמונה עשרה נשים בכל מקרה. רבי יהודה סובר שמותר למלך לשאת יותר משמונה עשרה נשים, אך ורק אם ''אינן מסירות את ליבו מעבודת ה' ''. אם אמנם הנשים ''מסירות את ליבו" הוא מסכים לתנא קמא שמותר לשאת שמונה עשרה נשים "בלבד". רבי שמעון מסכים באופן עקרוני עם תנא קמא שמותר לשאת שמונה עשרה נשים, אך הוא מוסיף וחולק גם על רבי שמעון, ואומר כי אם הנשים ''מסירות את ליבו'' אסור אפילו להתחתן עם אשה אחת. 
 

הנושא

הגמרא לומדת את מגבלת המספר של נשים המותרות למלך, מדוד המלך. הגמרא מספרת ומפרטת את שמות שש נשים שהיו לדוד.
הפסוק בשמואל ב' (י"ח, ח'), וָאֶתְּנָ֨ה לְךָ֜ אֶת בֵּ֣ית אֲדֹנֶ֗יךָ וְאֶת נְשֵׁ֤י אֲדֹנֶ֙יךָ֙ בְּחֵיקֶ֔ךָ וָאֶתְּנָ֣ה לְךָ֔ אֶת בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵ֖ל וִֽיהוּדָ֑ה וְאִ֨ם מְעָ֔ט וְאֹסִ֥פָה לְּךָ֖ כָּהֵ֥נָּה וְכָהֵֽנָּה, מלמד אותנו כי ניתן להכפיל את מספר הנשים המותרות פי שלושה. (כָּהֵ֥נָּה הראשון מוסיף עוד שש נשים, וכן ה- כָהֵֽנָּה השני – יחד שמונה עשרה נשים).
מקשה הגמרא על לימוד זה: והא הואי מיכל! מדוע מיכל בת שאול, אשר נשאה לדוד, איננה מנויה בין ששת הנשים שהיו לדוד? עונה הגמרא כי מיכל זו עגלה, המנויה אחרונה מבין ששת הנשים. ממשיכה הגמרא לפרט:
ולמה נקרא שמה עגלה - שחביבה עליו כעגלה, וכן הוא אומר (שופטים, י''ד, י''ח): לוּלֵא֙ חֲרַשְׁתֶּ֣ם בְּעֶגְלָתִ֔י לֹ֥א מְצָאתֶ֖ם חִידָתִֽי:
שמשון אומר לפלישתים, אשר הבינו את ''חידתו'' של שמשון (שער ראשו שהגן עליו), מתוך כך שהם ''חרשו'' את אשתו של שמשון, והצליחו להוציא ממנה את ''סודו''. מכאן רואים שהמילה ''עגלה'' משמעה: אשה חביבה .
לאחר שאמרנו כי "מיכל היא עגלה", מקשה הגמרא כיצד פרטנו קודם לכן, שלעגלה היה ילד, והרי על מיכל נאמר כי לא היו לה ילדים כמתואר בפסוק (שם, ו', כ''ג): וּלְמִיכַל֙ בַּת־שָׁא֔וּל לֹֽא הָ֥יָה לָ֖הּ יָ֑לֶד עַ֖ד י֥וֹם מוֹתָֽהּ:
תירוץ ראשון טען כי עד יום מותה לא היו לה ילדים, אך ביום מותה נולד הילד (יתרעם שמו).
דוחה הגמרא תירוץ זה, ואומרת כי הבנים שהיו לדוד נולדו בחברון, מקום בו שהה דוד לפני היותו בירושלים. והמעשה עליו נענשה מיכל היה בירושלים . אם כן - לא יכול להיות שביום מותה, אשר היה אחרי חטאה, נולד לה ילד.
כדי להוכיח שחטאה של מיכל היה בירושלים מזכירה לנו הגמרא את סיפור המעשה, כמתואר בפסוק הבא (ו', ט''ז) :
וְהָיָה֙ אֲר֣וֹן ה֔' בָּ֖א עִ֣יר דָּוִ֑ד וּמִיכַ֨ל בַּת־שָׁא֜וּל נִשְׁקְפָ֣ה׀ בְּעַ֣ד הַחַלּ֗וֹן וַתֵּ֨רֶא אֶת הַמֶּ֤לֶךְ דָּוִד֙ מְפַזֵּ֤ז וּמְכַרְכֵּר֙ לִפְנֵ֣י ה֔' וַתִּ֥בֶז ל֖וֹ בְּלִבָּֽהּ:
דוד "פיזז וכירכר" מרוב שמחה על כך שארון הברית חזר לירושלים (עיר דוד), ומיכל ראתה זאת מבעד לחלון ו''בזה לו בליבה''. על אותה מחשבה, נענשה מיכל שלא נולדו לה ילדים.
לאור זאת, מתרצת הגמרא תירוץ אחר: עד אותו מעשה - היה לה, מכאן ואילך - לא היה לה.
מאז אותו חטא לא נולדו לה ילדים, אך לפני אותו מעשה כן נולדו.
 

מהו המסר?

מתוך הסיפור התנ''כי של מיכל בת שאול, אשתו של דוד, אשר נענשה על כך שהיא בזה לדוד, ניתן ללמוד מסר חשוב מאוד: יש לכבד כל אדם, גם אם הוא מתנהג ועושה דברים ''לא לרוחנו'' ולא כפי שאנו רגילים.
כידוע, יש שונות גדולה בין אנשים, ואין ספק שכל אחד מתנהג ופועל כפי שהתרגל בבית הוריו, או כפי שלמד אצל רבותיו, מחנכיו וכדו'. אין לזלזל במנהגים, אין לבזות מעשים, ואין לבטל ולדחות אף התנהגות.
מסר זה נרמז בין היתר, באמרה התנאית המתוארת במסכת אבות (ב', י'): יְהִי כְּבוֹד חֲבֵרְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ


המאמר לע''נ אמי מורתי, שולמית ב''ר יעקב, הכ''מ (תשע''ז).
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]