הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
גמרא גמירי לה
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
סנהדרין כב ע"ב
כהן הדיוט אחד לשלשים יום -
דכתיב +יחזקאל מ"ד+ וראשם לא יגלחו ופרע לא ישלחו כסום יכסמו את ראשיהם
ויליף פרע פרע מנזיר,
כתיב הכא, פרע לא ישלחו,
וכתיב התם +במדבר ו'+ גדל פרע שער ראשו,
מה להלן שלשים - אף כאן שלשים,
ותנן נמי: סתם נזירות שלשים יום.
והתם מנא לן?
אמר רב מתנה: דאמר קרא, קדש יהיה - בגימטריא תלתין הוו.
... אמר ליה רבינא לרב אשי: האי, עד דלא אתא יחזקאל מאן אמרה? -
וליטעמיך, הא דאמר רב חסדא: דבר זה מתורת משה רבינו לא למדנו, עד שבא יחזקאל ולימדנו +יחזקאל מ"ד+ כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבוא אל מקדשי לשרתני, עד דלא בא יחזקאל מאן אמרה?
אלא: גמרא גמירי לה, ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא.
הכא נמי: גמרא גמירי לה. ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא.
(וכי גמרי הלכה - למיתה, לאחולי עבודה - לא גמירי).
מבנה הסוגיה:
1.
דינו של כהן הדיוט:
כהן הדיוט אחד לשלשים יום -
דכתיב +יחזקאל מ"ד+ וראשם לא יגלחו ופרע לא ישלחו כסום יכסמו את ראשיהם
חייב להסתפר "אחד לשלשים יום". נלמד מהפסוק ביחזקאל.
2.
ויליף פרע פרע מנזיר,
כתיב הכא, פרע לא ישלחו,
וכתיב התם +במדבר ו'+ גדל פרע שער ראשו,
מה להלן שלשים - אף כאן שלשים,
דרשת הפסוק מיחזקאל שנאמר לגבי כהנים, ונלמד בגזירה שוה מדין נזיר.
2.1
הפסוק בתורה לגבי איסור "פרע" לכהנים נאמר לגבי איסור אבלות באותה שעה. והפסוק ביחזקאל מלמדנו, שלעולם אסור לכהנים להיכנס למקדש כשהם פרועי ראש.
2.2
לפי הרמב"ם גם הדין הנ"ל נלמד מהפסוקים בתורה, והלימוד כך מהפסוק בתורה הוא מפני שכך הסביר יחזקאל הנביא [ראה "שוטנשטיין", הערה 7].
3.
ותנן נמי: סתם נזירות שלשים יום.
הכלל הוא שאם אדם נודר בנזירות הרי שיהיה נזיר 30 יום [ואחר כך מסתפר].
4.
הגמרא מחפשת מקור לדין האמור בסעיף 3:
והתם מנא לן?
5.
אמר רב מתנה: דאמר קרא, קדש יהיה - בגימטריא תלתין הוו.
המקור הוא מדרשת פסוק על סמך גימטריה!
עד כאן המקור לדין משנתנו שכהן הדיוט צריך להסתפר פעם אחת ב 30 יום.
6.
רב פפא מקשה:
אמר ליה רב פפא לאביי: אימא לא לירבו כלל? -
אולי נלמד מהפסוק ביחזקאל שחייב להתגלח ביום ה 29.
7.
אביי מיישב:
אמר ליה: אי כתיב לא ישלחו פרע - כדקאמרת,
השתא דכתיב ופרע - פרע ליהוי, שלוחי לא לישלחו. -
עד כאן למדנו מהכתוב ביחזקאל שאסור לכהנים ללכת פרועי ראש.
8.
אי הכי, האידנא נמי:
הגמרא שואלת/מקשה שגם בזמן הזה - אחרי חורבן בית המקדש יהיה אסור לכהנים ללכת פרועי ראש.
9.
עונה הגמרא:
דומיא דיין.
מה יין - בזמן ביאה הוא דאסור, שלא בזמן ביאה - שרי,
אף פרועי ראש - בזמן ביאה - אסור שלא בזמן ביאה - שרי.
יש הקבלה [היקש/גזירה שוה] בין איסור פרועי ראש ובין איסור עבודה לשתויי יין, וכמו שכהנים שתויי יין אסוריםלעבוד בבית המקדש "בזמן ביאה" בלבד, כך גם פרועי ראש אסורים רק בעבודה עצמה בבית המקדש - ולא בימינו.
10.
הגמרא מקשה על ההנחה שבסעיף 9 שבזמן הזה מותרין הכהנים לשתות יין:
ויין שלא בזמן ביאה שרי?
והתניא, רבי אומר: אומר אני: כהנים אסורין לשתות יין לעולם,
אבל מה אעשה שתקנתו קלקלתו.
"רבי" חולק על תנא קמא [שלא מוזכר במובאה כאן]. תנא קמא סובר, שהכהנים אסורים בשתיית יין לעולם מפני ש"היום יבנה בית המקדש". ו"רבי" סובר שלא חוששין לזה, ולכן הכהנים מותרים לשתות יין בכל עת.
10.1
ואביי מסיק:
ואמר אביי: כמאן שתי כהני חמרא האידנא - כרבי.
מהעובדה שלמעשה נוהגין הכהנים היום לשתות יין משמע שפוסקים כ"רבי" ולא כתנא קמא.
10.2
מקשה הגמרא:
מכלל דרבנן אסרי! -
אבל רבנן [="תנא קמא"] אוסרים לכהנים לשתות יין גם כיום.
10.3
עד כאן יש סתירה לתרוץ לעיל בסעיף 9.
10.4
הקושיה בגמרא מבוססת על ההנחה שהלכה היא כ"תנא קמא" [=רבנן] נגד "רבי"!
11.
הגמרא מיישבת:
התם היינו טעמא: מהרה יבנה בית המקדש, ובעינן כהן הראוי לעבודה - וליכא. -
הטעם של חכמים - לגבי שתיית יין - שיש לחשוש [ויש לקוות!!!] מהרה יבנה בית המקדש, ועל כן צריך שהכהנים יהיו זמינים לעבודה.
11.1
מקשה הגמרא:
הכא נמי, בעינא כהן הראוי לעבודה, וליכא! -
גם לגבי פריעת ראש יש לאסור בימינו בגלל שמהרה יבנה בית המקדש!
11.2
מיישבת הגמרא:
הכא - אפשר דמספר ועייל.
גם אם בימינו יהיה מותר לכהנים להיות פרועי ראש, הרי שכשיבנה בית המקדש הרי יוכלו מייד להתגלח ויגשו לעבודה.
11.3
חוזרת הגמרא ומקשה:
התם נמי, אפשר דניים פורתא ועייל,
מדעע חכמים אסרו על כהנים כיום לשתות יין, הרי כשיבנה בית המקדש יוכלו לישון קצת וממילא יפוג טעם היין ויהיו ראויים לעבודה.
11.3.1
הוכחה לטענה/קושיה בסעיף 11.3
דאמר רב אחא: דרך מיל ושינה כל שהוא מפיגין את היין! -
11.4
הגמרא מיישבת:
ולאו איתמר עלה, אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לא שנו אלא ששתה כדי רביעית, אבל יותר מכדי רביעית - כל שכן דדרך טורדתו ושינה משכרתו.
חכמים גזרו על הכהנים בזמן הזה שלא ישתו יותר מרביעית יין כי אז היין לא יספיק לפוג כשיבנה בית המקדש.
אבל על גידול שיער לא גזרו שהרי כהן שיהיה מגודל יוכל להסתפר מייד ולהיכנס לעשות עבודתו.
11.5
הערה: כל הדיון עד כאן מבוסס על כמה הנחות:
שבית המקדש יכול שייבנה "מהרה" ובלי הכנה מוקדמת [אולי ירד מהשמים], שהרי אם עם ישראל יבנה את בית המקדש באופן "רגיל" הרי הדבר יקח זמן מסויים באופן שיהיה מספיק זמן לכהנים להתכונן לעבודתם - להתגלח ולא לשתות יין...
דבר נוסף: צריך שהכהנים ידעו את משמרת עבודתם ואת הזמן שהם צריכים לעבוד בו בבית המקדש [ראה על כך בפרשני הסוגיה].
12.
רב אשי מיישב באופן אחר את השאלה לעיל בסעיף 11.1:
רב אשי אמר: שתויי יין דמחלי עבודה - גזרו בהו רבנן,
פרועי ראש דלא מחלי עבודה - לא גזרו בהו רבנן.
על שתיית יין גזרו חכמים מפני ששתוי שעובד בבית המקדש עבודתו פסולה, מה שאין כן לגבי כהן שעובד בעודו פרוע ראש [=לא מגולח], שעבודתו לא נפסלת בכך.
13.
קושיה על רב אשי:
בברייתא:
מיתיבי: ואלו שבמיתה: פרועי ראש, ושתויי יין.
13.1
והגמרא מדייקת:
בשלמא שתויי יין - דכתיב +ויקרא י'+ יין ושכר אל תשת אתה ובניך ולא תמתו.
כהן שעבד שתוי יין חייב מיתה בידי שמים על סמך פסוק בספר ויקרא.
13.2
ולגבי פרוע ראש שעבד בבית המקדש שחייב מיתה בידי שמים:
אלא פרועי ראש מנא לן?
דאיתקש שתויי יין לפרועי ראש,
כתיב וראשם לא יגלחו ופרע לא ישלחו (וכתיב) +מסורת הש"ס:
וכתב בתריה+ ויין לא ישתו וגו'
מה שתויי יין במיתה - אף פרועי ראש - במיתה. -
בפסוק ביחזקאל יש היקש בין שתויי יין לפרועי ראש.
13.3
ומההיקש לעיל ניתן ללמוד גם:
ומינה, מה שתויי יין דמחלי עבודה - אף פרועי ראש דמחלי עבודה! -
גם פרועי ראש מחללים את עבודתם
וממילא, קשה על הסברו של רב אשי לעיל בסעיף 12.
13.4
קשיא.
אמנם קשה על רב אשי.
14.
הגמרא דנה על ההיקש שבסעיף 3.2:
טענת רבינא לרב אשי [ראה בפרשנים אם קשור בהכרח דווקא לשיטת רב אשי לעיל]:
אמר ליה רבינא לרב אשי: האי, עד דלא אתא יחזקאל מאן אמרה? -
מהיכן נלמד מהתורה שכהן שעבד בבית המקדש פרוע ראש חייב מיתה לפני שנאמר הפסוק בספר יחזקאל [שאלה היסטורית]!
15.
עונה רב אשי:
וליטעמיך, הא דאמר רב חסדא: דבר זה מתורת משה רבינו לא למדנו, עד שבא יחזקאל ולימדנו +יחזקאל מ"ד+ כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבוא אל מקדשי לשרתני, עד דלא בא יחזקאל מאן אמרה?
גם הדין בסוגייה אחרת נלמד מספר יחזקאל, ומה יענה על זה רבינא?
16.
עונה הגמרא:
אלא: גמרא גמירי לה, ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא.
הכא נמי: גמרא גמירי לה. ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא.
בשני המקרים מדובר בדינים שמקור תוקפם הוא מהלכה למשה מסיני והפסוקים מספר יחזקאל משמשים כאסמכתא!
16.1
דיון בפרשנים אם גורסים את ההמשך:
(וכי גמרי הלכה - למיתה, לאחולי עבודה - לא גמירי).
17.
מפני חשיבות העניין אני מביא מה שכתבתי על הסוגיה המקבילה [ממש] במסכת תענית דף יז:
בגמרא:
כהן הדיוט אחת לשלשים יום - מנלן? אתיא פרע פרע מנזיר, כתיב הכא +יחזקאל מ"ד+ וראשם לא יגלחו ופרע לא ישלחו, וכתיב התם +במדבר ו'+ קדש יהיה גדל פרע שער ראשו, מה להלן שלשים - אף כאן שלשים. - ונזיר גופיה מנלן? - אמר רב מתנה: סתם נזירות שלשים יום. - מנלן? אמר קרא יהיה - בגימטריא תלתין הוי. אמר ליה: רב פפא לאביי: ודלמא הכי קאמר רחמנא: לא לירבו כלל! אמר ליה אי הוה כתב לא ישלחו פרע - כדקאמרת, השתא דכתיב ופרע לא ישלחו - פרע ליהוי, שלוחי הוא דלא לישלחו. - אי הכי אפילו האידנא נמי! דומיא דשתויי יין. מה שתויי יין - בזמן ביאה הוא דאסור, שלא בזמן ביאה - שרי. אף הכא נמי. והתניא, רבי אומר, אומר אני: כהנים אסורים לשתות יין לעולם, אבל מה אעשה שתקנתו קלקלתו. ואמר אביי: כמאן שתו האידנא כהני חמרא
תלמוד בבלי מסכת תענית דף יז עמוד ב
- כרבי. מכלל דרבנן אסרי, מאי טעמא? מהרה יבנה בית המקדש, ובעינן כהן הראוי לעבודה וליכא. - הכא, אפשר דמספר ועייל. אי הכי? שתוי יין נמי, אפשר דגני פורתא ועייל, כדרמי בר אבא. דאמר רמי בר אבא: דרך מיל, ושינה כל שהוא מפיגין את היין! - לאו מי איתמר עלה, אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לא שנו - אלא בששתה שיעור רביעית, אבל שתה יותר מרביעית - כל שכן שדרך מטרידתו ושינה משכרתו. רב אשי אמר: שתויי יין דמחלי עבודה - גזרו בהו רבנן, פרועי ראש דלא מחלי עבודה - לא גזרו בהו רבנן.
מיתיבי: ואלו שהן במיתה: שתויי יין, ופרועי ראש. בשלמא שתויי יין - בהדיא כתיב בהו +ויקרא י'+ יין ושכר אל תשת, אלא פרועי ראש מנלן? דכתיב +יחזקאל מ"ד+ וראשם לא יגלחו ופרע לא ישלחו, וכתיב בתריה ויין לא ישתו כל כהן בבואם אל החצר הפנימית, ואיתקוש פרועי ראש לשתויי יין: מה שתויי יין במיתה - אף פרועי ראש במיתה. ומינה, אי מה שתויי יין דמחלי עבודה - אף פרועי ראש דמחלי עבודה! - (לא, כי איתקוש - למיתה הוא דאתקוש, אבל לאחולי עבודה - לא אתקוש).
אמר ליה רבינא לרב אשי: הא מקמי דאתא יחזקאל מאן אמרה? אמר ליה: ולטעמיך, הא דאמר רב חסדא: דבר זה מתורת משה לא למדנו, ומדברי קבלה למדנו: +יחזקאל מ"ד+ כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבוא אל מקדשי (לשרתני), הא מקמי דאתא יחזקאל מאן אמרה? אלא: גמרא גמיר לה, ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא, הכי נמי, גמרא גמיר לה ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא. (כי גמירי הלכה - למיתה, לאחולי עבודה - לא גמירי).
18.
וכן מקבילה חלקית במסכת זבחים דף יח:
בגמרא:
רבינא אמר, מהכא: +יחזקאל מד+ פארי פשתים יהיו על ראשם [ומכנסי פשתים יהיו על מתניהם לא יחגרו ביזע.]
א"ל רב אשי לרבינא: והא עד דאתא יחזקאל מנלן?
ולטעמיך, הא דאמר רב חסדא: דבר זה מתורת משה רבינו לא למדנו, מדברי יחזקאל בן בוזי למדנו: +יחזקאל מד+ כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבא אל מקדשי (לשרתני), עד שבא יחזקאל מנלן?
אלא גמרא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכיה אקרא,
הכא נמי גמרא גמירי לה כו'.
19.
הדיון בסוגיה מהו מקור הדין ש"בד" האמור בבגדי כהונה עשוי מכותנה. והגמרא מגיעה למסקנה שמדובר ב"הלכה למשה מסיני" ויחזקאל הנביא הסמיך על פסוק.
19.1
וכן משמע מהגמרא שהביטוי "גמירי" משמעו הלכה למשה מסיני.
20.
אני מעתיק את הדברים הבאים במלואם מפאת חשיבותם, אבל מתייחס רק לחלקם:
יד מלאכי כללי התלמוד כלל רכז:
הלכה למשה מסיני, אע"ג שאין לה רמז במקרא מ"מ בדרך אסמכתא מצינו שסמכו אותה רז"ל על פסוק כדאמרינן בתענית דף י"ז ב' הא עד דאתא יחזקאל מאן אמרה אלא גמ' גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא ופרש"י הלכתא גמירי לה מסיני
וכן בעירובין דף ד' ב' גבי שיעורין חציצין ומחיצין הל"מ פריך תלמודא שיעורין דאורייתא הוא דכתיב ארץ חטה וכו' ומסיק הלכתא נינהו ואסמכינהו רבנן אקראי...
הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לסדר זרעים שאחר שכתב שלהל"מ אין לו רמז במקרא פתח באלה הדברים ובשביל זה כשאמרנו שיעורין הל"מ הקשו עלינו ואמרו מפני מה אתם אומרים שהם הל"מ והנה שיעורין נרמז עליהם בפסוק ארץ חטה ושעורה תהיה התשובה שהיא הל"מ ואין לשיעורין עיקר להוציא אותה ממנו בדרך סברא ואין להם רמז בכל התורה אבל נסמכה זאת המצוה לזה הפסוק לסימן כדי שיהא נודע ונזכר ואינו מענין הכתוב וזה ענין מ"ש קרא אסמכתא בעלמא בכל מקום שיזכרוהו עכ"ל
הרי מבואר דע"ד אסמכתא שפיר מצינו קרא להל"מ הן אמת דאיכא למידק לכאורה בההיא דנדה [דף] ל"ב א' שהבאתי דעלה דקאמר רבא שם בגמרא הלכתא נינהו ואסמכינהו רבנן אקראי קא פריך שם תלמודא ומאחר דהלכתא קרא למה לי והשתא לפי זה מאי פריך קרא למה לי הלא אסמכתא בעלמא היא זו וכדפירש רבא בהדיא דקאמר הלכתא נינהו ואסמכינהו רבנן אקראי ובדרך אסמכתא כבר הוכחנו מכמה דוכתי דאסמכו רבנן ההל"מ לאיזה פסוק מן הפסוקים
ויש לחלק דמה שמצינו בשאר דוכתי דאסמכו ההל"מ אקראי הכוונה היא דאע"ג דההוא קרא לגופיה אצטריך מ"מ רז"ל סמכו איזה דין המקובל מהל"מ לאותו פסוק לסימנא בעלמא כדי שנזכור אותה ולא תשכח מפי זרענו וכגון פסוק ארץ חטה ושעורה דפשטיה דקרא שבחא דא"י קא חשיב ואתו רבנן ואסמכו ביה שיעורין דרך סמך בעלמא כי היכא דנזכור אותה הל"מ בנקל וכדנראה בהדיא מתוך דברי הרמב"ם שהבאתי
וההיא דנדה שאני דהוי"ו דואשה דעליה קא אסמיך רבא הלכתא דבת שלש שנים ויום אחד בלאו אסמכתא זו היא מיותרת לגמרי ולא אצטריך כלל לגופיה
ולפיכך פריך שפיר ומאחר דהלכתא היא קרא למה לי כלומר כיון דהאי וי"ו לא כתיבא באורייתא לשום מילתא אחרינא לא שייך כלל למימר דכתביה רחמנא כי היכי דנסמוך לה ההל"מ ומאחר דהלכתא היא א"כ האי וי"ו למאי אתא ..
ואולם ראיתי להר"ב באר שבע ז"ל שכתב בדף ע"ג א' בזה הלשון כל הל"מ אין לו קרא אפילו על דרך אסמכתא בעלמא כמ"ש בגמרא דידן בדוכתי טובא והבאתים פ"ק דכריתות ע"כ, ויש לתמוה איך יצא זה מתחת קולמוסו הבקי בחדרי התלמוד שהרי מהנך דוכתי שהבאתי מבואר הפך דבריו וכמ"ש עוד להדיא הרמב"ם ז"ל ואשוב אתפלא עוד עליו במה שסיים ואמר כמ"ש בגמרא דידן בדוכתי טובי והבאתים בפ"ק דכריתות דהא בפ"ק דכריתות מייתי איהו גופיה דבדרך אסמכתא מצינו קרא להל"מ שהרי הביא ההיא דעירובין דשיעורין ומחיצין וכו' ולבתר הכי כתב ומסיק שם תלמודא קרא אסמכתא בעלמא הרי דנהפך הוא ממ"ש בדף ע"ג דלא מצינו מקרא להל"מ אפילו בדרך אסמכתא ועד בשחק נאמן שאחרי מופלג מצאתי להרב חוות יאיר בסי' קצ"ב דף קפ"ה ב' ולהר"ב ארעא דרבנן בסי' ג' שגם הם שדו נרגא בדברי הר"ב באר שבע אלא שהם קצרו במקום שיש להאריך... "
20.1
כבר בתחילת דבריו ה"יד מלאכי" מביא את הנביא יחזקאל כדוגמא ל"אסמכתא" [הסוגיה בתענית מקבילה לסוגייתנו].
20.2
והדבר קצת קשה לי: בגמרתנו משמע שהנביא יחזקאל לא מצא "אסמכתא" בתורה לדינו, אלא כוונת סוגייתנו היא, שהנביא יחזקאל כתב בספרו את משמעות ותוכן ההלכה למשה מסיני למילה "בד" בתורה.
20.2.1
בגמרתנו צריך לפרש, שהנביא יחזקאל כותב בפירוש את דבריו כדי שנדע כיצד לפרש את המילה "בד" בתורה.
כלומר, לא דברי התורה הם "אסמתכא" לדין שיסודו הוא הלכה למשה מסיני, אלא דברי הנביא עצמו הם אסמכתא לפירוש מילה בתורה.
20.2.2
ויש לזה נפקות. כי אם הכל הוא מדברי הנביא הרי שתוקף הדין יהיה "מדברי קבלה" ולא "דאורייתא" כמו בהגדרה של "הלכה למשה מסיני". ומשמע בראשונים שזוהי מחלוקת.
20.3
חידושי הריטב"א מסכת תענית דף יז עמוד ב:
ואהדר ליה רב אשי לרבינא והא מקמי דליתי יחזקאל מאן אמרה. פי' ודעתו של רב אשי מה שפירש בסוף, אבל רבינא היה סובר שכוונת רב אשי לומר שכיון שאין זה כתוב בתורה ואין דין זה מן התורה אלא מדברי קבלה אין לעשות בו היקש גמור, ולהכי אהדר ליה.
וליטעמיך הא דאמר רב חסדא דבר זה מתורת משה לא למדנו מתורת יחזקאל למדנו כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבא אל מקדשי מקמי דליתי יחזקאל מאן אמרה דליהוי דאורייתא, אלא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכיה אקרא ואע"ג דלא כתיב באורייתא דאורייתא היא דהכי גמירי לה, וכך יש לנו לומר באידך,
ואהדר ליה רב אשי לרבינא הכא נמי גמרא גמירי לה ואסמכיה (רב אשי) [יחזקאל] אקרא
וכי גמירי הלכה למיתה אבל אחולי עבודה לא גמירי,
רב אשי פירש תירוצו הראשון הא דאמרי לך הא מקמי דליתי יחזקאל מאן אמרה, הכי קאמינא לך דהא לאו קרא דאורייתא הוא דליתקוש שתויי יין ופרועי ראש לכל מילי, דאילו הוה האי קרא דאורייתא הוה מקשינן לגמרי ללמוד כל מה שאפשר, אלא עיקר מילתא גמרא הוא דלא סגיא דלא לידע לה עד דאתא יחזקאל,
ודיחזקאל אסמכתא בעלמא היא ולמיתה גמירי ולאחולי עבודה לא גמירי, והשתא סליק תירוצא שפיר לקושיא דרבינא ושלא כדברי רש"י ז"ל.
נמצא שהכהנים כולם מותרים ביין בזמן הזה מדברי רבי, ומותרין בגידול שער אפי' מדברי חכמים וכמו שנהגו, ומאי דאתינן למיגמר פרועי ראש שבמיתה משתויי יין, י"ל דהיינו לכהן הדיוט, דבכהן גדול בהדיא כתיב ביה ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו, ואין זה מקומו להאריך יותר.
משמע מדברי הריטב"א שהשאלה היא: האם הפסוק שביחזקאל בא לומר שהדין של "הלכה למשה מסיני" הוא "דאורייתא" ממש וניתן ללמוד מאותו פסוק על פי היקש גמור [לשני צדדים], או לא.
21.
וראה בהרחבה בספר "דברי סופרים", הרב שמואל בנימין סופר, כרך א, עמודים קכ ואילך.
