וישנאה אמנון שנאה גדולה מאד
סנהדרין כא ע"א
"(שמואל ב' יג) וישנאה אמנון שנאה גדולה מאד, מאי טעמא? - אמר רבי יצחק... קשרה לו נימא, ועשאתו כרות שפכה. - איני? והא דרש רבא: מאי דכתיב (יחזקאל טז) ויצא לך שם בגוים ביפיך - שאין להן לבנות ישראל לא שער בית השחי ולא בית הערוה? - שאני תמר, דבת יפת תואר הואי".
קשה למה הקשו "מאי טעמא", הרי מצינו באשת יפת תואר שנסמכה לה פרשת בן השנואה, שכיון שנחפז אחר יצרו, סופו לשונאה. וכך היה גם באמנון שכיון שנחפז לאונסה ללא חופה וקידושין, שנאה מיד.
וכדברי המלבי"ם שמואל ב' יג, טו: "וישנאה. אחר שהיה תאוה כלביית, מיד שנכבה רשף התאוה חלפה האהבה שלא היתה אהבה עצמיית, ואז בהכירו תועבת הנבלה הזאת שב לשנוא את הנושא שעל ידו נסבב לו זאת, וז"ש גדולה השנאה מהאהבה, שהאהבה בעצמה סבבה את השנאה, שכשזכר תועבת האהבה הזאת אשר היתה עתה לזרה בעיניו, נהפך לבו בקרבו לשנאה גדולה".
אלא שבספר קול אליהו הובאו דברי הגר"א:
"ותמאן המלכה ושתי לבוא וגו' ויקצוף המלך מאד וחמתו בערה בו (שם א. יב), ומקשה בגמרא (מגילה דף י"ב ע"ב) אמאי דלקה ביה כולי האי ומשני אמר רבה שלחה ליה אהוריירי' דאבא (שומר הסוסים) אבא לקבל אלפא חמרא שתי ולא רוי, וההוא גברא אישתי וכו' ע"ש, והנה כל העובר מוכרח להשתומם מה פריך הגמרא אמאי דלקה ביה כולי האי, וכי לא היה לו לכעוס שמרדה בו בפני הפרתמים וכל השרים ולא רצתה לעשות רצונו?!
אמנם יש לומר דהענין כך הוא, דהנה קצף הוא בגלוי כקצף על פני המים, וחימה הוא בסתר, ולזה פריך הגמרא אמאי דלקה ביה כולי האי ר"ל כיון שכבר קצף בגלוי כמ"ש ויקצוף המלך, למה שוב בער בו כל כך, הא דרכו של אדם אם יקצוף ומדבר את הדבר הכעס נח ואינו בוער כל כך, וכאן אף שדיבר וקצף מאד אף על פי כן וחמתו בערה בו, וע"ז פריך אמאי דלקה ביה פי' מבפנים, לכך מתרץ הגמרא שבערה בו כ"כ מה שלא יוכל לאמור בעל פה. ששלחה לו בזיונות אהורייריה דאבא, והשתא א"ש דכתיב ויקצוף המלך מאד היינו בגלוי על המיאון שלא רצתה לעשות רצונו ולבוא בדבר המלך, וחמתו בערה בו, בו דייקא, היינו על דברי הבזיונות והזלזולים ששלחה לו, והסריסים אמרו לו דבריה בחשאי, וזאת לא הי' אומר לשום איש בעל פה רק בו היו הדברים בוערים בלבו. (דברי שאול במגילת אסתר)".
בדומה לכך דרשו כאן מהתוספת "גדולה מאד", שהיה טעם נוסף לכך ששנאה יותר מהרגיל.
