הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
תא שמע
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
סנהדרין מו ע"ב
איבעיא להו: קבורה משום בזיונא הוא, או משום כפרה הוא? –
למאי נפקא מינה? - דאמר: לא בעינא דליקברוה לההוא גברא. אי אמרת משום בזיונא הוא - לא כל כמיניה. ואי אמרת משום כפרה הוא - הא אמר לא בעינא כפרה, מאי? –
תא שמע: מדאיקבור צדיקי ואי אמרת משום כפרה - צדיקי לכפרה צריכי? - אין, דכתיב +קהלת ז'+ אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא.
תא שמע וספדו לו כל ישראל וקברו אתו, ואי אמרת כי היכי דתיהוי ליה כפרה - הנך נמי ליקברו, כי היכי דתיהוי להו כפרה! - האי דצדיק הוא - תיהוי ליה כפרה, הנך - לא ליהוי להו כפרה.
תא שמע: לא יספדו ולא יקברו! - דלא תיהוי להו כפרה.
1.
"למאי נפקא מינה" – "סתמא דתלמודא קאמר 'למאי נפקא מינה'..." [החיד"א - ברכי יוסף, מחזיק ברכה, יורה דעה, כח, ז] ודבריו לא נאמרו דווקא על סוגייתנו אלא כעיקרון כללי]. כלומר, הגמרא מחפשת נפקות שיוצאת מהחקירה לעניין הלכה.
1.1
נראה לי שהביטוי הנ"ל קרוב במשמעותו למשמעות הביטוי "מאי בינייהו" כשמובא על מחלוקת חכמים.
2.
"תא שמע"
הגמרא מביאה 3 ברייתות להוכיח שקבורה משום בזיון, והיא דוחה את הראיות, ומסבירה שייתכן לומר שקבורה היא דווקא משום כפרה [ואז צריך לקבור אותו אפילו אם הנפטר ציוה שלא לקוברו].
3.
הגמרא לא פושטת את הבעיה, וממילא לא פותרת את השאלה שהובאה בנפקא מינה לגבי המקרה שאדם אומר שלא מעוניין שיקברוהו.
4.
הרמב"ן אומר שמכיון לא נפשטה הבעיה נשאר בספק, וספק איסורא – לחומרא, ולכן לא ישמעו לו, למי שמבקש שלא יקברוהו.
5.
ה"יד רמה" מסביר שבסוגיה הבאה הגמרא פושטת את הבעיה בסוגיה שם, שהספד הוא משום כבוד המת, וממילא זה פושט גם את הבעיה בסוגייתנו. ונלמד שהקבורה היא משום בזיון המת [ולא משום כפרה].
6.
לפי ה"יד רמה" ההלכה למסקנה היא [כנראה] שישמעו לבקשתו של הנפטר שלא לקבור אותו.
7.
הגמרא הביאה 3 פעמים את הביטוי "תא שמע".
7.1
הערה: פעמים רבות בש"ס הפתיחה של "תא שמע" מובאת בסדרות של 3 !!!
7.2
ברוב הפעמים בש"ס, "תא שמע" הוא פתיחה לציטוט מברייתא. פעמים שהוא פתיחה לציטוט פסוקים, כמו פעמיים בסוגייתנו, ולפעמים הוא פתיחה לדברי אמוראים.
7.3
בסוגייתנו חידוש מעניין. ה"תא שמע" הראשון, לא פותח ציטוט בכלל אלא מסתמך על עובדה ידועה שצדיקים, אבות האומה, נקברו, ללא ציטוט הפסוקים המתאימים.
8.
מכל הנ"ל נראה לי [חידוש]: כאשר הגמרא פותחת ב"תא שמע" ולא מסתפקת בציטוט [כדי שהלומד יסיק בעצמו את המסקנה הנלמדת מאותו מקור] ומסבירה את מה שרוצה להוכיח מאותו מקור, אזי כך היא מתכוונת לפסוק, אעפ"י שהגמרא עצמה דוחה את ההכרח שבהוכחה.
8.1
בסוגייתנו בכל 3 ה"תא שמע" הגמרא מנסה להוכיח שקבורה היא משום בזיון המת, ולפי רוב הראשונים בסופו של דבר, כך הדין למעשה.
9.
רמב"ם הלכות אבל פרק יב הלכה א:
דין א:
ההספד כבוד המת הוא, לפיכך כופין את היורשין ליתן שכר מקוננים והמקוננות וסופדין אותו, ואם צוה שלא יספדוהו אין סופדין אותו,
לגבי ההספד נפסק בדף הבא בגמרא שההספד הוא "יקרא דשכבי" [=טובת הנפטר]. לכן מובן פסק הרמב"ם.
9.1
המשך הרמב"ם - דין ב:
אבל אם צוה שלא יקבר אין שומעין לו, שהקבורה א מצוה שנאמר כי קבור תקברנו.
בסוגייתנו השאלה נשארה בספק אם הקבורה היא לטובת החיים או לטובת הנפטרים.
הרמב"ם פוסק לכאורה שלטובת החיים. לכן יש מצוה לקוברו אפילו אם הנפטר צוה שלא יקברוהו.
10.
רדב"ז הלכות אבל פרק יב הלכה א:
[א] ההספד כבוד המת הוא וכו'. פ' נגמר הדין איבעיא להו הספדא יקרא דחיי הוי או יקרא דשכבי למאי נפקא מינה דאמר לא תספדוהו א"נ לאפוקי מיורשים ושקיל וטרי בה טובא ומסיק יקרא דשכבי הוא ש"מ:
כלעיל בסעיף 9.
11.
אבל אם צוה שלא יקבר וכו'. גם זה בעיא שם ואף על גב דלא נפשטה כיון דקבורה מצוה מה"ת דא"ר יוחנן משום רשב"י רמז לקבורה מה"ת מנין ת"ל כי קבור תקברנו
ממש כפשט הרמב"ם
11.1
והא דלא פשיט תלמודא מהאי קרא
הגמרא נשארה בספק כלעיל בסעיף 9.1, ומדוע הגמרא לא הכריעה כפי שהכריע הרמב"ם!
11.2
משום דאיכא למימר דקרא איירי בסתם בנ"א אבל באומר אל תקברוהו לההוא גברא מספקא לן וכיון דהוי ספיקא באיסורא דאורייתא אזלינא לחומרא וקברינן ליה
מצות קבורה אולי מתייחסת לאדם שמסכים שיקברוהו.
אבל למקרה כבסוגייתנו נשאר ספק - וכרמב"ן לעיל בסעיף 4.
11.3
הסבר נוסף:
ותו דתלמודא מהדר למפשט דמשום בזיונא הוא
ואף על גב דדחינן לא סמכינן אדיחויי כיון דעיקר קבורה מה"ת:
מתאים לאמור לעיל בסעיף 8.
