גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף ע"ה, מדור "עלי הדף"
מסכת סנהדרין
דף כא ע"א

הדיוט שהרבה לו נשים וכיו"ב ונעשה מלך - האם חובה עליו להוציאן?

חקירה מעניינת העלה הגאון מראגאטשוב זצ"ל בכמה מקומות (חידושי צפנת פענח עמ"ס סנהדרין כא ע"א; שו"ת צפנת פענח סי' כ; צפנת פענח על הרמב"ם תנינא הל' ע"ז פ"ט;) ביסוד האיסור הנאמר במלך (דברים יז, יז): "ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו" והיא "אם האיסור היא המציאות שלא יהא לו י"ט נשים, או שלא יקח לו י"ט". צדדי החקירה הם: האם הגדרת האיסור היא מציאות הדבר שהמלך נשוי להרבה נשים, ואין האיסור על הלקיחה והקידושין, או שהאיסור הוא פעולת הלקיחה והקידושין, שלא יקח לו נשים יותר ממה שמותר לו, ואילו מציאות הדבר שיש למלך יותר נשים ממה שמותר לו אינה כלולה באיסור התורה.

נפקא מינה למעשה מחקירה זו, כאשר נשא הרבה נשים בהיותו הדיוט ונתמנה למלך, האם חובה עליו לגרשן, כי אם האיסור הוא עצם הלקיחה בלבד, ובאופן כזה לא היה מלך בשעת לקיחתן, ולא היה שום איסור בדבר, ואין עליו חובה לגרשן (1). אמנם, אם נאמר שהאיסור מתיחס על המציאות שיש למלך הרבה נשים, אם כן כל עוד שישנה מציאות כזה עובר הוא על האיסור, וגם אם לקיחתן היתה בהיתר אסור לו לשהותן אצלו וחובה עליו לגרשן.

ובעוד שהגאון מראגאטשוב זצ"ל העלה חקירה זו רק כאשר ריבה בהיתר, ואילו כשריבה באיסור פשיטא ליה שאסור, לעומתו חקר הגאון מקוטנא זצ"ל מעין חקירה זו בספרו 'ישועות מלכו' (כתבים סי' יז) גם בריבה באיסור, וז"ל: "מי נימא דעל תחילת רבוי והשתדלות הזהירה רחמנא, ואיסורא דעבד עבד, או דלמא, כל שעתא דמחזיק באיסורא קאי", כלומר, אם נאמר שהאיסור הוא על שעת הלקיחה בלבד, וכשלקח המלך באיסור - "איסורא דעבד עבד", ואין עליו חובה כלל לגרשה, כי אין איסור בהחזקתן, או דילמא שיש איסור בהחזקתן, וכל שעה שמחזיק בנשותיו עובר על האיסור, וחובה עליו לגרשן (עי' חינוך מצוה תקא) (2).

ממשמעות דברי הגאון מראגאטשוב זצ"ל נראה שחקירה זו תלויה במחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון הנזכרת במשנתנו (דף כא ע"א): "'לא ירבה לו נשים' אלא שמנה עשרה, רבי יהודה אומר, מרבה הוא לו ובלבד שלא יהו מסירות את לבו. רבי שמעון אומר, אפילו אחת ומסירה את לבו הרי זה לא ישאנה, אם כן למה נאמר 'לא ירבה לו נשים', דאפילו כאביגיל". ומבואר בגמרא שנחלקו רבי יהודה ורבי שמעון לשיטתם - אי דרשינן טעמא דקרא או לא. דהנה כתיב (דברים יז, יז): "ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו", ובזה נחלקו: "רבי יהודה לא דריש טעמא דקרא, ושאני הכא דמפרש טעמא דקרא, מה טעם 'לא ירבה לו נשים', משום ד'לא יסור לבבו'", ואילו "רבי שמעון אמר לך, מכדי בעלמא דרשינן טעמא דקרא, אם כן לכתוב קרא 'לא ירבה לו נשים', ולישתוק, ואנא אמינא מה טעם 'לא ירבה' משום ד'לא יסור', 'לא יסור' למה לי, אפילו אחת ומסירה את לבו הרי זו לא ישאנה, אלא מה אני מקיים 'לא ירבה', דאפילו כאביגיל". ולפי דבריו ישנם בזה שני איסורים: 'לא ירבה לו נשים', היינו, נשים צדקניות כאביגיל, שאסור להרבות בהן יותר מי"ח, ואיסור נוסף: 'לא יסור לבבו', ומזה נלמד ש'אפילו אחת ומסירה את לבו הרי זה לא ישאנה'.

ולמדנו מכך שלפי רבי יהודה המשך הכתוב: "ולא יסור לבבו" הוא טעם על איסור 'ולא ירבה לו נשים', ולפי זה האיסור מתיחס על מציאות הדבר שנשים הרבה מצויות אצל המלך, כי אז יש לחשוש שיסורו את לבבו, אמנם, לפי רבי שמעון שאיסור 'לא ירבה' הוא איסור בפני עצמו, ואינו תלוי כלל במה שהן מסירות את לבבו, יש מקום לומר שהאיסור הוא על עצם מעשה הריבוי (ראה עוד 'לקוטי הלכות' לבעל הח"ח סנהדרין פ"ב אות פ; 'אמת ליעקב' [רבינוביץ] מצוה שסד).

ולאמיתו של דבר, יתכן שמחלוקת זו תלויה בדברי הרמב"ם והחינוך, כי הנה הרמב"ם (הל' מלכים פ"ג ה"ב) פסק: "לא ירבה לו נשים... ואם הוסיף אחת ובעלה לוקה", וכתב ה'כסף משנה': "קשה לי, מנא לן שצריך שיבעלנה, דילמא כשקדשה לבד מיקרי מרבה", ומסיק: "וצ"ע אי איתיה בשום דוכתא", וכתב ה'לחם משנה' בביאור דעת הרמב"ם, כי 'קרא כתיב 'ולא יסור לבבו', ואין כאן הסרת לב אלא בבעלה'. ונראה לאור כן שלפי דעת הרמב"ם אין לוקים על הקידושין כי אם על הביאה, וזהו כפי הצד שעיקר האיסור מתיחס על מציאות הדבר שיש לו הרבה נשים, ואין האיסור על מעשה הלקיחה (ראה חי' מהרי"ט קידושין ב: על הרי"ף בביאור דברי הרמב"ם, שמוסבים על פלגש, ואילו באשה רגילה לוקים על הקידושין, ולפ"ז אין להוכיח מדבריו כצד זה של החקירה).

מאידך, ב'ספר החינוך' (מצוה תקא) כתב: "ואם עבר על זה והוסיף ליקח אחת על שמונה עשרה חייב מלקות", וכתב ה'מנחת חינוך' (אות ב) שפשטות 'נראה דבקידושין לחוד לוקין', שלא כדברי הרמב"ם. ולפי זה י"ל שהאיסור מתיחס על עצם הלקיחה ולא על שהותם אצלו. אמנם, בהמשך דבריו כתב המנ"ח שלפי שיטת החינוך לוקין על הביאה גם כן, אלא, שגם בלקיחה בלבד עוברים כבר על הלאו ולוקים עליה, ולפי זה כלול באיסור לא ירבה הן פעולת הלקיחה והן מציאות הדבר שיש לו הרבה נשים - כפי שני הצדדים של החקירה האמורה.

כיוצא בחקירה זו העלה הגאון מראגאטשוב זצ"ל (צפנ"פ על הרמב"ם שם) כלפי האיסור של (דברים יז, טז) "לא ירבה לו סוסים", האם האיסור הוא לקנות הסוסים, או לשהותם אצלו, ונפקא מינה כאשר ריבה סוסים קודם שנעשה מלך האם חובה למכרם. ואמנם בשאלה זו כבר דן הגאון הר"ר יונתן אייבשיץ זצ"ל בספרו 'אהבת יהונתן' (הפטרת חיי שרה ד"ה ויעש לו), שהאיסור הוא להרבות לו סוסים, ואם היה לו קודם לכן אין צריך למוכרן (וכ"כ ב'ישועות מלכו' שם).

וכמו כן כלפי האיסור של "וכסף וזהב לא ירבה לו מאוד" (דברים שם, יז), מצינו בספר 'שפתי צדיק' (שופטים אות כב) שהסתפק בחקירה זו, וז"ל: "יש לעיין, אם היה לו רב כסף וזהב מקודם שנתמנה, כי טעם 'רום לב' [עי' חינוך (מצוה תק"ב) שמה שנאמר אחרי כן (שם, כ): "לבלתי רום לבבו מאחיו", הוא טעם על איסור ריבוי ממון] שייך אף על עשירות של קודם, ואפשר דחייב למעט הכסף וזהב כדי שלא ירום לבו, או אפשר, דכל אזהרת כסף וזהב לא ירבה שלא יעשה פעולות בכח ממשלתו שישיג כסף וזהב" (ראה 'ישועות מלכו' שם שצידד שאין חובה למעט כספו).

(1) השווה לזה הא דמצינו לענין אלמנה לכהן גדול, כמו ששנינו במשנה (יבמות סא.): "אירס את האלמנה ונתמנה להיות כהן גדול, יכנוס", כי האיסור הוא שלא יקח כה"ג אשה אלמנה, וכאן הרי אירס את האלמנה בעודו כהן הדיוט, ולכן מותר לו לינשא לה גם אחרי שנתמנה לכהן גדול, וכיוצא בזה הוא לענין מי שנתמנה למלך אחרי שהיו לו נשים הרבה, שמותר לו להשאר עמהן.
(2) ובדברי הגאון מראגאטשוב זצ"ל נראה שלאור חקירה זו ישנה נפק"מ נוסף, והוא, באם הרבה נשים באירוסין בלבד ולא הכניסם לחופה, האם יש איסור בזה, כי אם האיסור הוא על עצם הלקיחה, והאיסור להרבות בנשים הוא כבר באירוסין בלבד - אסור, ואם האיסור מתיחס על החזקת נשים הרבה, יתכן שאין האיסור כי אם אחרי נישואין, שאז הרי הם שוהים אצלו נשים הרבה.