שם המיוחד - בישראל, וכינוי - בנכרי
סנהדרין נו ע"א
"על שם המיוחד - במיתה, ועל הכינויין - באזהרה... נכרי - אפילו בכינוי".
וכך פסק הרמב"ם בהלכות עבודת כוכבים ב, ז: "אין המגדף חייב סקילה עד שיפרש את השם המיוחד". ובהלכות מלכים ט, ג: "בן נח שבירך את השם, בין שבירך בשם המיוחד, בין שבירך בכינוי בכל לשון חייב, מה שאין כן בישראל".
לכאורה קשה למה דין נכרי חמור יותר, כך שאל רבא לקמן: (סנהדרין דף נח ע"ב) "מי איכא מידי דישראל לא מיחייב ונכרי מיחייב?".
שם תירץ המהרש"א בחידושי הלכות על התוספות: "בד"ה מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור כו' עכ"ל. כצ"ל הגירסה בגמרא. אבל בגמרא שלפנינו איכא בלשון אחר מי איכא מידי דישראל לא מחייב כו' ואין זה מדוקדק דהא ודאי דאיכא מידי דישראל לא מחייב אלא שאסור לו ונכרי חייב מיתה כגון גזל וכיוצא בו וק"ל". כלומר שאין מן התימה שיהיה עונש הנכרי חמור יותר. רק שלא יהא לישראל מותר בדבר האסור לנכרי.
ובעניננו ניתן לומר ישוב נוסף. שאמרו לקמן סנהדרין דף ס ע"א: "עומדין מנלן? - אמר רבי יצחק בר אמי: דאמר קרא (שופטים ג) ואהוד בא אליו והוא ישב בעלית המקרה אשר לו לבדו ויאמר אהוד דבר אלהים לי אליך ויקם מעל הכסא. והלא דברים קל וחומר, ומה עגלון מלך מואב, שהוא נכרי ולא ידע אלא בכינוי - עמד, ישראל ושם המפורש - על אחת כמה וכמה".
ולכאורה קשה, הרי קל וחומר זה סותר את עצמו, כי אם אכן ישראל חמור מנכרי, למה אין ישראל חייב לעמוד גם בכינוי?
אלא צריך לומר שדין שם המפורש בישראל כדין כינוי בנכרי. לכל איש יש את הַשֵּׁם החמוּר עבורו. למה הדבר דומה, לאדם שבא לפני המלך, מגיע הוא עד למקום שהוא מורשה להגיע אליו, ושם הוא משתחווה.
לכן אם עגלון עומד בשם החמור דידיה, קל וחומר שישראל צריך לעמוד בשם החמור ביותר דידיה. אך אינו עומד בשם הקל עבורו.
ומעתה מובן מכח סברה זו, שדין נכרי המקלל בכינוי, כדין ישראל בשם המיוחד.
