הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

"ופליגא ד..."

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

סנהדרין נו ע"א

אמר רבי יצחק נפחא: לא נצרכא אלא לרבות את הכינויין, ואליבא דרבי מאיר.
דתניא: +ויקרא כ"ד+ איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו,
מה תלמוד לומר? והלא כבר נאמר +ויקרא כ"ד+ ונקב שם ה' מות יומת,
לפי שנאמר ונקב שם מות יומת - יכול לא יהא חייב אלא על שם המיוחד בלבד,
מניין לרבות כל הכינויין?
תלמוד לומר איש כי יקלל אלהיו - מכל מקום, דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים: על שם המיוחד - במיתה, ועל הכינויין - באזהרה,
ופליגא דרבי מיישא.
דאמר רבי מיישא: בן נח שבירך את השם בכינויים, לרבנן חייב.
מאי טעמא? דאמר קרא כגר כאזרח - גר ואזרח הוא דבעינן בנקבו שם,
אבל נכרי - אפילו בכינוי.

1.
רבי יצחק נפחא ורבי מיישא נחלקו בהסבר דברי רבנן בברייתא שהובאה בסוגייתנו לפני הברייתא המובאת לעיל.

2.
רמב"ם הלכות מלכים פרק ט הלכה ג:

בן נח שבירך את השם, בין שבירך בשם המיוחד, בין שבירך בכינוי בכל לשון חייב, מה שאין כן בישראל.

הרמב"ם פוסק כחכמים לפי הסבר רבי מיישא.

3.
כסף משנה הלכות מלכים פרק ט הלכה ג:

... ופליגא דרבי מיאשא הא דאמר ר' יצחק נפחא לרבות את הכינויין ואליבא דר"מ דמשמע הא לרבנן פטור בן נח על הכינויין פליגא דר' מיאשא דאיהו סבר אף על גב דאמרי רבנן על הכינויין באזהרה בישראל מיהו עכו"ם חייב מיתה.
ופסק רבינו כר' מיאשא לגבי ר' יצחק נפחא וצ"ע למה:

הוא מקשה, מדוע הרמב"ם לא פסק כרבי יצחק נפחא. כנראה שכוונתו היא שרבי יצחק נפחא נחשב גדול יותר מרבי מיישא ולכן יש לפסוק כמותו.

4.
לחם משנה הלכות מלכים פרק ט הלכה ג:

[ג] בן נח שבירך את השם וכו'. הרב בעל כ"מ הקשה דלמה פסק רבינו כר' מיישא לגבי ר' יצחק נפחא
ונראה לי טעמו משום דהוא מפרש כפירוש התוס' דלרבי מיישא ברייתא דאיש דאמרו שם מה ת"ל איש איש לרבות את העכו"ם וכו' אתיא לרבנן דתרי קראי צריכי קרא דבגר ובאזרח וקרא דאיש איש דמבגר ובאזרח לא מרבינן אי לאו דמתרבי עכו"ם מאיש איש ומאיש איש לחודיה לא הוה מרבינן אי לאו דגר ואזרח כיון דבישראל ליכא מיתה
והא דבעי התם איש איש לרבנן למה לי לא בעי אלא לרבי יצחק נפחא
וכיון דלר' מיישא ברייתא אתיא ככולי עלמא פסק רבינו כוותיה דעדיף מדר' יצחק נפחא דמוקי ברייתא כיחידאה:

הוא עונה על שאלת ה"כסף משנה" [לעיל בסעיף 3] שהרמב"ם פסק כרבי מיישא כי לפיו הברייתא הראשונה מתאימה גם לפי רבי מאיר וגם לפי רבנן.

5.
הרב קאפח בספרו "כתבים", ב מוכיח שהרמב"ם תמיד פוסק כאותו חכם שמובא בגמרא אחרי הביטוי "ופליגא ד...":

"... ופליגא דרב שישא דאמר בן נח שברך את השם בכנוים לרבנן חייב וכו'.
ובהלכות מלכים פ"ט הל' ג פסק רבנו כר' מיישא.
ועיין כסף משנה שם שתמה למה פסק כר' מיישא לגבי ר' יצחק נפחא, והניח בצריך עיון, וברור שנעלם בעמנו הכלל האמור ולא קשיא מידי, דהש"ס הוא שפסק".

בסוגייתנו, דברי רבי מיישא מובאים אחרי הביטוי "ופליגא ד...", ולכן הרמב"ם פסק כמותו.

5.1
הוא מחדש בסוף דבריו "דהש"ס הוא שפסק", כלומר, עורך הגמרא עצמו פסק כרבי מיישא על ידי נוסח הביטוי "ופליגא ד...".