אני ראיתי וישבתי
סנהדרין עא ע"א
"תניא: בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות...
אמר רבי יונתן: אני ראיתיו, וישבתי על קברו! ...
עיר הנדחת לא היתה ולא עתידה להיות...
אמר רבי יונתן: אני ראיתיה, וישבתי על תילה!".
מה ראה רבי יונתן לבקש לחזות בבן סורר ומורה ובעיר הנדחת? הכי לא עדיף היה לעסוק אז בתורה? ולמה הקפיד לשבת על קברו ועל תילה?
אלא שרבי יונתן לשיטתו. שאמרו במסכת אבות פרק ד משנה ט: רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר, כָּל הַמְקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה מֵעֹנִי, סוֹפוֹ לְקַיְּמָהּ מֵעשֶׁר. וְכָל הַמְבַטֵּל אֶת הַתּוֹרָה מֵעשֶׁר, סוֹפוֹ לְבַטְּלָהּ מֵעֹנִי. ושמעתי מאבי מורי בשם הגר"א שהמשנה עוסקת בְּדָוֶה בְּעוֹנְיוֹ העוסק בתורה להשכיח צערו, ככתוב: (תהלים קיט, צב) לוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי אָז אָבַדְתִּי בְעָנְיִי. וסופו שמתוך שלא לשמה יעסוק לשמה ממש מתוך עושר. וכך כתב גם בספר פֶּה אֱלִיָּהוּ לרב אליהו חמווי אב"ד ארם צובה.
רבי יונתן איפוא מדגיש את חשיבות השעשוע בתורה, המוציא אותה מהיות דעת שכלית בלבד, ומחדיר אותה אל תוכי הרגש והחוויה.
לפיכך אין די בלימוד סוגיות בן סורר ומורה ועיר הנדחת כאפשרות שכלית בלבד. רק ראייה ממשית והתישבות הדעת מוחשית תביא להפנמת הסוגיות המלאה.
וזהו שאמר: וישבתי על קברו וישבתי על תילה, שבכך התיישב עניינם בלבי באופן שלם כי זה עיקר תועלת לימוד עניינם אף לסוברים שלא היו ולא נבראו.
