הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

אמור רבנן; מנא הא מילתא; "מתקיף"

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

סנהדרין פא ע"א

משנה. מי שנתחייב בשתי מיתות בית דין - נידון בחמורה. עבר עבירה שנתחייב שתי מיתות - נידון בחמורה. רבי יוסי אומר: נידון בזיקה הראשונה שבאה עליו. 
... בעא מניה (אבוה) +מסורת הש"ס: יתכן להיות: אחוה+ דרב יוסף בר חמא מרבה בר נתן: מנא הא מילתא דאמור רבנן מי שנתחייב שתי מיתות בית דין נידון בחמורה? – 
דכתיב +יחזקאל י"ח+ והוליד בן פריץ שפך דם [וגו'] אל ההרים אכל, ואת אשת רעהו טמא ואל הגלולים נשא עיניו. והוליד בן פריץ שפך דם - בסייף, את אשת רעהו טמא - זו אשת איש, בחנק. ואל הגלולים נשא עיניו - זו עבודה זרה, בסקילה. וכתיב +יחזקאל י"ח+ מות יומת דמיו בו יהיה - בסקילה. 
מתקיף לה רב נחמן בר יצחק: אימא כולהו בסקילה: והוליד בן פריץ שפך דם - זה בן סורר ומורה, דבסקילה. אשת רעהו טמא - זו נערה המאורסה, דבסקילה. ואל הגלולים נשא עיניו - זו עבודה זרה, דבסקילה. - אם כן מאי קא משמע לן יחזקאל? - דלמא תורה קא מהדר? - אם כן איבעי ליה לאהדורה כי היכי דאהדרה משה רבינו. 

1.
הגמרא מחפשת מקור במקרא לדין המשנה. ומשתמשת בביטוי "מנא הא מילתא דאמור רבנן" [=מהיכן המקור לדברי חכמים]. מדוע לא השתמשה במונח "מנלן"?

2.
הביטוי "אמרו חכמים" או "אמור רבנן" מתייחס , בדרך כלל, לדברי תנאים במשניות.

2.1
ויש אומרים יותר מכך, שמדובר דווקא במשניות "עתיקות" ו"פסוקות" ו"פשוטות" [בספר "בית אהרן", כרך י, עמוד רמט]

כלומר הביטויים הנ"ל מתיחסים למשניות שיש בהם כל 3 המרכיבים: ישן+ברור ופשוט+פסוק להלכה.

3.
["חידוש"] לפי הנ"ל ניתן אולי להסביר שהביטוי "מנא הא מילתא" נאמר במיוחד על "דאמרו רבנן", כמו שהסברנו את משמעותו כמשנה עתיקה ברורה ופסוקה, בניגוד לכל מקרה "רגיל" אחר במשנה, שהגמרא שואלת עליו "מנלן?".

4.
אחרי שרבה בר נתן הסביר את הפסוקים שמהם ניתן ללמוד שהורגים במיתה החמורה בא רב נחמן בר יצחק "ומתקיף" ואומר שאפשר להסביר את הפסוק באופן שונה, וממילא אין הוכחה מהפסוקים שהובאו על ידי רבה בר נתן.

5.
"מתקיף" – פתיחה לקושיה מכח סברא. בסוגייתנו רואים ש"מתקיף" מתאים גם לדחית הוכחה מפסוקים.

5.1
וקצת קשה, שהרי מצינו במאות מקומות בש"ס שהגמרא דוחה ראיות מפסוקים ולא משתמשת בביטוי "מתקיף".

5.2
אלא, אפשר להסביר: כמו שהסברנו לעיל, בסוגייתנו לא מדובר "סתם" במציאת מקור מהתורה לדין של המשנה.
מדובר בדין שהוא עתיק, ברור ו"פסוק" להלכה.
ממילא, כאשר דוחים את ההוכחה מהפסוק לדין כזה ממילא זה נשאר כ"קושיא" חזקה: מהו המקור לדין כל כך יסודי, לכן מתאים כאן הביטוי "מתקיף".

5.3
כמו כן, כוונת ה"מתקיף" היא ללמדנו שהפרוש הקודם נובע מסברא של פרשנות [ולא ממסורת פרשנית], וממילא, על ידי סברא אחרת מתבטלת ההוכחה, והפתיחה לפירכא מסברא הינה "מתקיף".