סגנון דיבור / רפי זברגר

סנהדרין פ ע''ב - פא ע''א
 

הקדמה

למדנו במשנה בדף ע''ט על ''ערבוב חייבי מיתות בית דין'': 
כָּל חַיָּיבֵי מִיתוֹת שֶׁנִּתְעָרְבוּ זֶה בָּזֶה נִידּוֹנִין בַּקַּלָּה, הַנִּסְקָלִין בַּנִּשְׂרָפִין: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: נִידּוֹנִין בִּסְקִילָה, שֶׁהַשְּׂרֵיפָה חֲמוּרָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: נִידּוֹנִין בִּשְׂרֵיפָה, שֶׁהַסְּקִילָה חֲמוּרָה. 
המשנה מביאה דוגמאות לכלל אשר קבעה כי כאשר מתערבים ביחד אנשים אשר התחייבו במיתות שונות ולא יודעים מי חייב מה, דנים את כולם במיתה הקלה ביניהם. הדוגמא הראשונה עוסקת בערבוב חייבי סקילה ושריפה. לפי רבי שמעון נידונים כולם בסקילה שהיא הקלה מבין שתי המיתות, ולפי חכמים נידונים בשריפה שהיא הקלה מבין שתי המיתות. 
על כך מספרת הגמרא בסוף דף פ', כי רבי יחזקאל למד לרמי, הבן שלו, שיש לתקן את לשון המשנה ולשנות במקום הַנִּסְקָלִין בַּנִּשְׂרָפִין יש לומר הַנִּשְׂרָפִין בַּנִּסְקָלִין. כששמע זאת רב יהודה בנו השני של רבי יחזקאל אמר לו:
אַבָּא, לָא תִיתְנִיֵיהּ הָכִי, מַאי אִירְיָא דִּשְׂרֵיפָה חֲמוּרָה? תֵּיפּוֹק לֵיהּ דְּרוּבָּהּ נִסְקָלִין נִינְהוּ!
לא צריך ללמוד במשנה כמו שאתה אמרת לרמי אחי הַנִּשְׂרָפִין בַּנִּסְקָלִין שהרי משמעות המשפט הזה שיש הרבה נסקלים וקצת נשרפים. אם כן, לא ברורה הצורך בפסק של רבי שמעון שיש לסקול את כולם, הרי זה ברור שיש לסקול את כולם כי הם הרוב. לכן, אומר לו רב יהודה צריך לשנות במשנה הַנִּסְקָלִין בַּנִּשְׂרָפִין , כלומר הנשרפים הם הרוב, ולמרות זאת פוסק רבי שמעון שיש לסקול את כולם, כיוון שהוא סובר שהשריפה חמורה מסקילה. 
עונה לו אביו רבי יחזקאל: אִי הָכִי, אֵימָא סֵיפָא: "וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יִדּוֹנוּ בִּשְׂרֵיפָה שֶׁהַסְּקִילָה חֲמוּרָה". תֵּיפּוֹק לֵיהּ דְּרוּבָּהּ נִשְׂרָפִין נִינְהוּ!
אתה רב יהודה מוכיח מהרישא של המשנה, אבל לפי ההסבר שלך יהיה קשה המשך המשנה. שהרי לפי חכמים אשר פסקו כי ה''מתערבים'' נידונים בשריפה, ואתה רב יהודה אמרת שלומדים במשנה הַנִּסְקָלִין בַּנִּשְׂרָפִין, משמע שיש יותר נשרפים מנסקלים, אם כך למה חכמים צריכים להגיד שנידונים בשריפה, הרי הם הרוב וברור שהולכים לפי הרוב!
עונה לו רב יהודה בנו: חכמים מתייחסים רק לדברי רבי שמעון, והם כביכול אומרים לו: אתה פסקת שהם נידונים בסקילה, אנחנו הפוסקים כי הסקילה חמורה יותר, ולכן חייבים לפסוק כי המתערבים נידונים בשריפה הקלה יותר. 
 

הנושא

שמואל, רבו המובהק של רב יהודה, שמע את הדו שיח בין רב יהודה לרבי יחזקאל, התייחס לצורת הדיבור של רב יהודה לרבי יחזקאל אביו: 
שִׁינָּנָא: לָא תֵּימָא לֵיהּ לַאֲבוּךְ הָכִי. דְּתַנְיָא: "הֲרֵי שֶׁהָיָה אָבִיו עוֹבֵר עַל דִּבְרֵי תוֹרָה, לֹא יאמַר לוֹ: 'אַבָּא, עָבַרְתָּ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה'. אֶלָּא אוֹמֵר לוֹ: 'אַבָּא, כָּךְ כְּתִיב בַּתּוֹרָה?"
שמואל העריך מאוד את תלמידו רב יהודה, ולכן קרא לו מילת שבח ''שיננא'', ובכל אופן (ואולי דווקא עקב כך) הוכיח אותו על צורת התייחסותו לאביו. אמר לו כי אין להוכיח את האבא בצורה ישירה כמו שאמר לו כמתואר לעיל: לָא תִיתְנִיֵיהּ הָכִי (לא תשנה כך במשנה). זאת בהסתמך על הלכה אחרת הדנה על אבא שעובר על דין תורה. אין לומר ''אַבָּא, עָבַרְתָּ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה'' אלא בצורת שאלה: ''אַבָּא, כָּךְ כְּתִיב בַּתּוֹרָה?". שואלת הגמרא: סוֹף סוֹף הַיְינוּ הָךְ! גם צורה של שאלה ישירה יכולה לפגוע ולהעליב את אבא.
אֶלָּא אוֹמֵר לוֹ: 'אַבָּא, מִקְרָא כָּתוּב בַּתּוֹרָה כָּךְ הוּא'. צריך לומר: בתורה כתוב כך, והאבא כבר יבין את העניין. 
 

מהו המסר?  

כמה חשובה אופן האמירה של אדם לרעהו, ובוודאי בן לאביו. אין לומר לאבא שנהג שלא כדין: ''לא כך צריך לעשות". זהו צורה בוטה ולא מכבדת את האבא. יש לומר בצורה עדינה ויפה בלשון רמז דק, שהאבא יבין לבדו שלא נהג כשורה.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]