הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
רב תנא הוא ופליג
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
סנהדרין פג ע"ב
וזר שאכל את התרומה.
אמר רב: זר שאכל את התרומה - לוקה.
אמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב: לימא מר במיתה, דכתיב +ויקרא כ"ב+ וכל זר לא יאכל קדש! –
אני ה' מקדשם, הפסיק הענין.
מיתיבי: ואלו הן שבמיתה: זר האוכל את התרומה! –
מתניתא אדרב קא רמית? רב תנא הוא, ופליג
1.
רב פסק שאדם זר [שאינו כהן] שאכל תרומה – עונשו במלקות
2.
האמוראים רב כהנא ורב אסי הקשו על רב מפסוק, ורב ענה להם שאין עליו קושי מהפסוק.
3.
האמוראים השתמשו בביטוי "לימא מר" כנגד רב. מה המיוחד בביטוי זה?
4.
הפרשנים מסבירים שדינו של רב הוא "זר שאכל את התרומה – לוקה" – דווקא מלקות ובלי מיתה, והאמוראים מקשים עליו מדוע לא יכול להיות שגם בדין מיתה – אם לא ילקה [יד דוד]. כלומר, הביטוי "ולימא מר" משמעו: דברי החכם נכונים אולם לא נותנים את התמונה המלאה.
5.
ואחר כך הגמרא מקשה עליו מברייתא שנאמר במפורש שעונשו במיתה.
6.
עונה הגמרא על פי הכלל המפורסם : "רב תנא הוא – ופליג", כלומר, מותר לאמורא רב לחלוק על משנה וברייתא מפני ש"דרגתו" היא כשל תנא.
7.
למעשה, יתכן ש"דרגתו" של רב אפילו יותר גבוהה משל תנא, וההלכה צריכה להיות כמותו.
8.
בכל אופן, בסוגייתנו, ההלכה כדברי הברייתא ולא כדברי רב.
יוצא לפי זה, שאמנם "דרגתו" של רב כ"תנא" – ואלם מצד שני אי אפשר להחשיבו כ"בתראי" ושתהא ההלכה כמותו.
9.
הרחבה [חידוש]: אם רב חולק במפורש על מקור תנאי הוא משתמש בסמכותו כ"תנא". אבל אם הוא לא חולק אלא פוסק בניגוד למקור תנאי מסויים ומעדיף לפסוק כמקור תנאי אחר, או מכל סיבה אחרת [ואולי אף לא הכיר את הברייתא], אזי ההלכה תהיה כמותו, שהרי ההלכה תמיד כאמוראים ולא כתנאים.
10.
רמב"ם הלכות תרומות פרק ו הלכה ו:
זר שאכל תרומה בזדון, בין שהיה טמא בין שהיה טהור בין שאכל תרומה טהורה בין שאכל טמאה חייב מיתה בידי שמים שנאמר ומתו בו כי יחללוהו, ולוקה על אכילתה, ואינו משלם דמי מה שאכל שאינו לוקה ומשלם, ואם אכל בשגגה מוסיף חומש שנאמר ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמישיתו וגו'.
הרמב"ם פוסק שלא כרב.
ר"י קורקוס הלכות תרומות פרק ו הלכה ו:
[ו] זר שאכל וכו'. מתניתין פרק הנשרפין וגרסינן בגמרא אמר רב זר שאכל את התרומה לוקה ואינו חייב מיתה דקרא דומתו בו כי יחללוהו הפסיק באני ה' מקדשם בין ומתו בו לוכל זר לא יאכל קדש
ואין הלכה כרב לגבי מתניתין ואעפ"י שאמרו שם רב תנא ופליג לא שבקינן מתניתין ונקטינן כוותיה
גם פ"ק דחלה ופ"ב דבכורים שנינו וחייבין עליהם מיתה חומש ובודאי דהכי נקטינן וזה ברור.
הוא מסביר שאין הלכה כרב נגד משנה - משנתנו - ולכאורה הוא מוסיף נימוק: יש שתי משניות נוספות שלא כרב.
11.
ראה מה שכתבתי מסכת כתובות דף ח [מספרי ההערות כפי המקור במסכת כתובות דף ח]
בגמרא:
א"ר נחמן אמר רב: חתנים מן המנין, ואין אבלים מן המנין.
מיתיבי: חתנים ואבלים מן המנין! מתניתא קא רמית עליה דרב? רב תנא הוא ופליג.
איתמר, אמר ר' יצחק א"ר יוחנן: חתנים מן המנין, ואין אבלים מן המנין.
מיתיבי: חתנים ואבלים מן המנין!
כי תניא ההיא - בברכת המזון, כי קאמר רבי יוחנן - בשורה.
מבנה הסוגיה:
1.
א"ר נחמן אמר רב: חתנים מן המנין, ואין אבלים מן המנין.
רב נחמן אמר הלכה בשם "רב".
2.
מקשה הגמרא מברייתא:
מיתיבי: חתנים ואבלים מן המנין!
מפורש בברייתא נגד "רב" לגבי אבלים.
3.
עונה הגמרא:
מתניתא קא רמית עליה דרב? רב תנא הוא ופליג.
"רב" נחשב כ"תנא" ויוכל לחלוק על ברייתא.
בפשטות "רב" יכול לחלוק גם על משנה.
משמע מהנ"ל שכאשר רב נחמן אמר בשם "רב" הקושיה היתה לא על רב נחמן אלא על "רב". אמנם, פעמים רבות הקושיה היא על התלמיד שמביא את דברי רבו - כאשר הקושיה היא מדברי עצמו של אותו תלמיד במקום אחר.
4.
איתמר, אמר ר' יצחק א"ר יוחנן: חתנים מן המנין, ואין אבלים מן המנין.
מיתיבי: חתנים ואבלים מן המנין!
רבי יוחנן אמר הלכה שזהה לדברי "רב" - לעיל בסעיף 1 - וגם קושיית הגמרא [מאותה ברייתא] על רבי יוחנן זהה לקושיית הגמרא על "רב".
5.
תלמוד בבלי מסכת כתובות דף ח עמוד ב:
כי תניא ההיא - בברכת המזון, כי קאמר רבי יוחנן - בשורה.
הגמרא מיישבת, שהברייתא עוסקת בצירוף האבל לזימון בברכת המזון, ואילו רבי יוחנן מדבר על כך שאין האבל מצטרף לעשרה הנדרשים לניחום בשורה אחרי קבורת המת.
6.
מכך שעל הקושיה על רב התרוץ שונה מהתרוץ על הקושייה השניה - על רבי יוחנן, ניתן ללמוד שרבי יוחנן איננו תנא ולכן לא תרצו כמו שתרצו על רב.
6.1
אבל מדוע הגמרא לא תרצה גם על הקושיה הראשונה על רב כפי שתרצה על הקושיה השניה - על רבי יוחנן.
7.
תוספות מסכת כתובות דף ח עמוד א:
רב תנא הוא ופליג - לא בעי לשנויי כי תניא ההיא בברכת המזון כדמשני רבי יוחנן דנראה לו דוחק להעמיד כן ונוח לו טפי לומר דפליג
תוס' עונה על שאלתנו בסעיף 6.1. התרוץ על רבי יוחנן הוא דחוק וטוב יותר התרוץ על רב - "רב תנא הוא ופליג"!
הערה: פעמים רבות אומרים שדווקא תרוץ על ידי העמדת אוקימתא הוא "דחוק"!
8.
ממשיך תוס':
ומדלא קאמר ר' יוחנן תנא ופליג יש להוכיח דר"י אמורא היה דאי הוה תנא הוה משני כדמשני לרב.
תוס' מוכיח כבסעיף 6 לעיל, שרבי יוחנן לא "נחשב" כתנא, שהרי אם היה תנא היה עדיף ליישב את הקושיה מהברייתא על רבי יוחנן בקביעה "רבי יוחנן תנא הוא ופליג"
9.
תוס' שואל:
ואין להקשות דאמאי לא משני רבי יוחנן אנא דאמרי כרב דתנא הוא
לכאורה הגמרא היתה יכולה לתרץ את הקושיה על רבי יוחנן באמרה שהוא סובר כ"רב". בקושית תוס' מסתתרת הקביעה שלמעשה כש"רב" חולק על ברייתא הרי שיש לפנינו מחלוקת תנאים, וכל אמורא יכול לפסוק כאחד מהם.
10.
תשובת תוס':
דרבי יוחנן לא היה מחזיק רב כתנא דפליג עליו בכל דוכתא
מעצם העובדה שפעמים רבות מצינו בש"ס שרבי יוחנן חולק על "רב" מוכח שרבי יוחנן עצמו לא החשיב את "רב" כתנא.
במילים אחרות, הגמרא אמנם היתה יכולה לתרץ את "שיטתו" של רבי יוחנן, אבל רבי יוחנן עצמו לא יכול היה להסתמך על "רב" כתנא.
10.1
יש אומרים שמשמעות המושג "רב תנא הוא ופליג" היא, שרב עצמו רשאי לחלוק על תנא, אבל עדיין אין לו מעמד גמור של "תנא", ולכן אמורא רשאי לחלוק עליו, וממילא אמורא גם לא יכול להסתמך על "רב" כתנא.
אבל מכיוון שתוס' - בסעיף הקודם סעיף 10 - לא הסביר כך, משמע שתוס' סובר שמעמדו של "רב" כתנא הוא ממש כתנא חוץ מאמורא שלא קיבל זאת - כרבי יוחנן.
10.2
אלא נראה לי שעדיין קשה, אם אמנם ל"רב" יש לגמרי מעמד של תנא כיצד אמוראים יכולים לחלוק עליו!
11.
מוסיף תוס':
ומיהו איכא נמי רבי יוחנן שהיה תנא דתניא בשילהי דנזיר (דף סה. ושם) וכמה שיעור תפיסה פירש רבי יוחנן כו'.
היה באמת תנא בשם "רבי יוחנן" - אבל לא הוא זה שבסוגייתנו!
11.1
ראה ב"מנחת יהודה" עמוד 238 שיש הרבה תנאים בשם "רבי יוחנן" במשניות:
רבי יוחנן בן ברוקא
רבי יוחנן בן נורי
רבי יוחנן הגודגדא
וקשה על תוס'. כי הרבה פעמים מציינים רק "רבי יוחנן" בלי להזכיר את שם אביו!
12.
חידושי הריטב"א מסכת כתובות דף ח עמוד ב:
כי תניא ההיא בברכת המזון. ומדלא פרקינן לר' יוחנן כדפרקינן לרב שמעינן דרב תנא הוא ופליג ור' יוחנן לאו תנא הוא,
כבסעיף 8 לעיל.
12.1
והא דקיי"ל (ביצה ד' א') רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, משום דר' יוחנן חכים טפי אלא דלא אסתייעא ליה מילתא לאסמוכיה בתנאי,
ראה סעיף 10 לעיל. אבל כאן הריטב"א מסביר שבאמת רבי יוחנן היה ראוי להיחשב כתנא כי היה יותר חכם מרב "אלא דלא אסתייעא ליה מילתא לאסמוכיה בתנאי". כנראה שהוא מתכוון לומר שחכמי דורו של "רבי יוחנן" לא נתנו לו את הסמכות הזאת!
12.2
ורב נמי לא הוי תנא דחשיב,
והיינו טעמא דאיכא דוכתא דאיכא לשום אמורא פירכא ממתניתין אף על גב דאית ליה סייעתא מדרב ולא אמרינן הוא דאמר כי האי תנא, תוספות.
13.
ב"מתיבתא", הערה סח - מוסיף על מה שכתבנו לעיל:
א.
הש"ך, יו"ד, סוף סימן רמב, מסביר שרב היה "גדול" מרבי יוחנן [לכאורה ההיפך מהאמור לעיל בסעיף 12.1 - "רב ורבי יוחנן"],
ומכאן הוא מוכיח שלא בהכרח תמיד הלכה כ"גדול" נגד "קטן", שהרי כלל בידינו שהלכה - כעיקרון - כרבי יוחנן נגד רב.
ב.
ב"אגרות משה", אבה"ע, חלק ד, סימן קכ, מסביר שרב יכול לחלוק על ברייתא ולא על משנה.
ראה כך בכל המקרים בש"ס שנאמר בהם הביטוי "רב תנא הוא ופליג" - להלן בסעיף 15.
ג.
ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד צג, הערה קלא מוסיף:
ה"אור זרוע", הלכות ערב שבת, סימן כב, סובר שיש כח לרבי יוחנן ולשמואל לחלוק על דברי תנאים! [גם על משנה?]
14.
תוספות מסכת זבחים דף לב עמוד ב - מזכיר מה שאומר תוס' בסוגייתנו:
ורבי יוחנן אמר דבר תורה אפי' עשה אין בו - לפרושי ברייתא קאתי ולאו לאיפלוגי דר' יוחנן לאו תנא הוא כדמוכח בפ"ק דכתובות (דף ח.) גבי חתנים מן המנין ומשני רב תנא ופליג ואר' יוחנן לא משני הכי
15.
תוספת חשובה:
הביטוי "רב תנא הוא ופליג" מובא בש"ס 5-6 פעמים.
ונראה לי לומר דבר חדש ["חידוש"] שלא מצאתי לו סימוכין בפרשנים: הכלל של "רב תנא הוא ופליג" נאמר רק לגבי דיני איסורים ולא לגבי דיני ממונות:
לצורך כך נסקור את המופעים בש"ס:
מקור 1:
תלמוד בבלי מסכת עירובין דף נ עמוד ב:
תניא כוותיה דשמואל: טעה ועירב לשתי רוחות, כמדומה הוא שמערבין לו לשתי רוחות, או שאמר לעבדיו צאו וערבו לי, אחד עירב עליו לצפון ואחד עירב עליו לדרום - מהלך לצפון כעירובו לדרום, ולדרום כעירובו לצפון. ואם מיצעו עליו את התחום - לא יזוז ממקומו. לימא תיהוי תיובתיה דרב! - רב תנא הוא ופליג.
הדיון [והברייתא] שייך לתחום "איסורים".
הלכה נפסקה שלא כרב.
מקור 2: - סוגייתנו:
תלמוד בבלי מסכת כתובות דף ח עמוד א:
א"ר נחמן אמר רב: חתנים מן המנין, ואין אבלים מן המנין. מיתיבי: חתנים ואבלים מן המנין! מתניתא קא רמית עליה דרב? רב תנא הוא ופליג.
הדיון [והברייתא] שייך לתחום "איסורים".
משמע בפסקים שהלכה כרב [אולי בגלל הסברו של רבי יוחנן ולפי דברינו להלן].
מקור 3:
תלמוד בבלי מסכת גיטין דף לח עמוד ב:
איבעיא להו: צריך גט שיחרור או לא צריך? ת"ש, דאמר רב חייא בר אבין אמר רב: אחד זה ואחד זה - יצא לחירות, וצריך גט שחרור. אמר רבה, ומותבינן אשמעתין: המקדיש נכסיו והיו בהן עבדים, אין הגזברין רשאין להוציאן לחירות, אבל מוכרין אותן לאחרים ואחרים מוציאין אותן לחירות; רבי אומר, אומר אני: אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא, מפני שהוא כמוכרו לו!
מתני' קא רמית עליה דרב? רב תנא הוא ופליג.
רק אם נגדיר ששחרור עבד שייך לא רק לדיני ממונות אלא לדיני איסור והיתר. הדין בסוגיה מופיע בשולחן ערוך "יורה דעה" הלכות עבדים.
אמנם ברמב"ם, הלכות עבדים משובצים בספר "קנין"! כי יש בו דיני ממונות.
בכל אופן נראה שהדיון [והברייתא] שייך גם לתחום "איסורים", כגון:
רמב"ם הלכות עבדים פרק ט הלכה ו:
"וכן אסור לאדם לשחרר עבד כנעני וכל א המשחררו עובר בעשה שנאמר לעולם בהם תעבודו ואם שחררו משוחרר כמו שביארנו וכופין אותו לכתוב גט שחרור בכל הדרכים שביארנו,
ומותר לשחררו לדבר מצוה אפילו למצוה של דבריהם כגון שלא היו עשרה בבית הכנסת ה"ז משחרר עבדו ומשלים בו המנין וכן כל כיוצא בזה,
וכן שפחה שנוהגין בה העם מנהג הפקר והרי היא מכשול לחוטאים כופין את רבה ומשחררה כדי שתנשא ויסור המכשול וכן כל כיוצא בזה."
הערה: במקור זה מובאת גם ההקדמה של "מתני' קא רמית עליה דרב רב תנא הוא ופליג" ["מתני'" - ברייתא ולא משנה]
בפשטות נפסק להלכה שלא כרב.
מקור 4:
תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף מב עמוד א:
ומי אמר רב הכי? והתנן: המלוה את חבירו בשטר - גובה מנכסים משועבדים, ע"י עדים - גובה מנכסים בני חורין! וכי תימא: רב תנא הוא ופליג, והא רב ושמואל דאמרי תרוייהו: מלוה על פה - אינו גובה לא מן היורשים ולא מן הלקוחות!
מלוה אזביני קא רמית? מלוה, כי קא יזיף - בצנעא קא יזיף, כי היכי דלא ליתזלו נכסיה עליה;
כאן מדובר בדיני ממונות. אבל מדובר בגמרא - למסקנה - שבאמת לא אומרים בסוגיה זו "רב תנא הוא ופליג".
כאן מדובר במשנה ולא בברייתא! ובאמת בסופו של דבר לא אומרים כאן "רב תנא הוא ופליג" - כמובא במשפט הקודם.
מקור 5:
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף פג עמוד ב:
אמר רב: זר שאכל את התרומה - לוקה. אמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב: לימא מר במיתה, דכתיב וכל זר לא יאכל קדש! - אני ה' מקדשם, הפסיק הענין.
מיתיבי: ואלו הן שבמיתה: זר האוכל את התרומה! -
מתניתא אדרב קא רמית? רב תנא הוא, ופליג.
הדיון [והברייתא] שייך לתחום "איסורים". גם כאו יש הקדמה של הביטוי "מתניתא אדרב קא רמית" - כבמקור 3 לעיל.
וכאן לא נפסק כרב
מקור 6:
תלמוד בבלי מסכת חולין דף קכב עמוד ב:
תנו רבנן: הטמאים לרבות עורותיהן כבשרן, יכול אפי' כולן - ת"ל אלה. והא אלה אכולהו כתיבי!
אמר רב: למינהו הפסיק הענין; וליחשוב נמי תנשמת! אמר רב שמואל בר יצחק: רב תנא הוא, ותני תנשמת; והא תנא דידן לא תני תנשמת! אמר רב ששת בריה דרב אידי: תנא דידן סבר לה כר' יהודה, דאזיל בתר גישתא, ובגישתא דהלטאה קמיפלגי.
כאן מוזכר רק "רב תנא הוא" אבל כנראה שמדובר ב"רב תנא הוא ופליג".
הדיון [והברייתא] שייך לתחום "איסורים".
16.
אולי כשאמורא אחר אומר בשם רבי יוחנן - כבסוגייתנו - אין לו תוקף כתנא כי אולי הדברים לא "כתובים"!
17.
תוספת:
"כסף משנה", הלכות ממרים פרק ב' הלכה א':
ואפשר לומר שמיום חתימת המשנה קיימו וקבלו שדורות האחרונים לא יחלקו על דורות הראשונים וכן עשו גם בחתימת הגמרא שמיום שנחתמה לא ניתן רשות לשום אדם לחלוק עליה.
לפי דבריו הכל יותר פשוט, אפשר לומר שהחכמים באותו דור נתנו "אישור" ל"רב" לחלוק רק בכמה מקרים!
18.
הערה:
רש"י מסכת חולין דף צה עמוד ב:
... וכי קי"ל הלכתא כרב באיסורי גבי פלוגתא דשמואל הוא דאמרינן אבל גבי מתניתין לא
ורב כהנא הא קא חזינן דא"ל שקול אכול.
הכלל שהלכה כרב באיסורים תקף רק כאשר "רב" חולק על שמואל, אבל לא כאשר "רב" "חולק" על משנה.
רש"י מתכוון להדגיש: למרות שרב "תנא הוא – ופליג" [=האמורא "רב" נחשב כ"תנא" ויכול לחלוק על תנאים/משנה/ברייתא], מותר לרב לחלוק על משנה אבל אין הכרח שהלכה כמותו.]
ומתאים לדברינו בסעיף 15 לעיל שבכל המקרים בש"ס שמוזכר בהם הביטוי "רב תנא הוא ופליג" מדובר במקרים של "איסורים"
19.
ראה גם מה שכתבנו על מסכת בבא בתרא דף קע
