גדול הוא השלום / רפי זברגר

סנהדרין פג ע''א-ע''ב
 

הקדמה

בעמוד א' ציטטה הגמרא ברייתא המפרטת עבירות אשר העונש עליהם הוא מיתה בידי שמים. אחת העבירות הוא ''זר שאכל את התרומה''. כידוע, תרומה מותרת באכילה אך ורק לכוהנים, ואסורים לזרים (שאינם כוהנים).
הקדמה נוספת: ישנם שני פסוקים בספר ויקרא (כ''ב, ט'-י') העוסקים באיסור אכילת תרומה: וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתִּי וְלֹא יִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא וּמֵתוּ בוֹ כִּי יְחַלְּלֻהוּ אֲנִי יְהוָה מְקַדְּשָׁם. וְכָל זָר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ תּוֹשַׁב כֹּהֵן וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ. הפסוק הראשון קובע כי כהן טמא שאכל את התרומה, חייב מיתה בידי שמים. זאת כיוון שתרומה הותרה באכילה רק לכוהנים טהורים. הפסוק השני עוסק בזר שאכל את התרומה, אך התורה איננה מפרטת את העונש על מקרה זה. 
 

הנושא

אָמַר רַב: זָר שֶׁאָכַל אֶת הַתְּרוּמָה לוֹקֶה. רב פסק כי זר האוכל תרומה נענש בעונש מלקות.
על כך שואלים רב כהנא ורב אסי את רב: לֵימָא מָר בְּמִיתָה, דִּכְתִיב: "וְכָל זָר לֹא יאכַל קדֶשׁ" (שם)
רב כהנא ורב אסי ''חיברו'' בין שני הפסוקים שהזכרנו בהקדמה, וסוברים כי עונש מיתה בידי שמים המוזכר בפסוק הראשון ביחס לכוהן טמא שאכל תרומה, מתייחס גם לפסוק השני המדבר על זר שאכל תרומה, ולכן הם מקשים על רב, מדוע פסק כי זר שאכל תרומה חייב מלקות, הרי הוא צריך להיות חייב במיתה בידי שמים?
עונה להם רב: "אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם" הִפְסִיק הָעִנְיָן. רב קובע כי המילים אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם בסוף הפסוק הראשון, מפסיקים בין שני הפסוקים, ולכן עונש המיתה המוזכר בפסוק הראשון אינו מתייחס לנאמר בפסוק השני. אי לכך קובע רב: זר שאכל את הקודש אינו אלא ''לאו רגיל'' שחייבים עליו מלקות.
מקשה הגמרא סתירה על רב מהברייתא שלמדנו בעמוד הקודם והזכרנו בהקדמה:
"וְאֵלּוּ הֵן שֶׁבְּמִיתָה: זָר הָאוֹכֵל אֶת הַתְּרוּמָה"!
אם כן, נאמר במפורש בברייתא בניגוד לדעתו של רב, כי זר שאכל תרומה חייב מיתה ולא מלקות.
עונה הגמרא תשובה הקיימת במספר מקומות בש''ס: מַתְנִיתָא אַדְּרַב קָא רָמֵית?! רַב תַּנָּא הוּא, וּפָלֵיג.
זו לא קושיא - תיתכן סתירה בין דברי רב לברייתא כיוון שרב מוגדר גם תנא, ולכן יכול לחלוק על משנה. רב היה תלמידו של רבי יהודה הנשיא, והיה בדיוק בתפר שבין תקופת המשנה לתקופת הגמרא, לכן במקרים שאין לנו תשובה טובה לענות על סתירה בין משנה/ברייתא לדברי רב, אנו ''שולפים'' תשובה זו ואומרים, כי לרב ''יש את הכוח'' לחלוק על תנאים. 
 

מהו המסר?  

יש המסייגים את הכלל רב תנא הוא ופליג, על ברייתות בלבד ולא על משניות, ויש המסייגים זאת רק לאיסורים ולא לדיני ממונות, אבל בכל אופן אנו רואים כי תמיד הגמרא מקשה על דברי רב ולא ישר עונה את התשובה רב תנא הוא ופליג. אנו למדים מכך, כי גם אם ניתנה לרב סמכות לחלוק על דברי תנאים, אנו מעדיפים מאוד שלא תהיה מחלוקת (זה כנראה נכון בכל דין ודברים בין שני חכמים), ורק כאפשרות אחרונה אנו משתמשים בכלל זה, וקובעים כי אמנם יש מחלוקת, ומקורה מן הסמכות המיוחדת של רב.
שאיפה ל''אי מחלוקת'' בין חכמים  ובכלל, מבוטאת בהרבה מקומות, נצטט מדרש רבה העוסק במעלת השלום:
אמר רבי יהושע: גדול הוא השלום, שבשעה שעמדו ישראל ואמרו "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" (שמות כד), שמח בהן הקב"ה ונתן להם תורתו וברכם בשלום, שנאמר: "ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום" (תהלים כט).


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]