הארה שבועית מהתלמוד הירושלמי במסגרת הדף היומי

הרב נוחם בלס, מכון הירושלמי

סנהדרין קה ע"ב

בבבלי סנהדרין קה ב נאמר:
"אמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוה, אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה - בא לשמה. שבשכר ארבעים ושתים קרבנות שהקריב בלק זכה ויצאה ממנו רות".

ממאמר זה עולה שהיה עדיף ללמוד תורה רק לשמה בלי ליהנות, אלא שגם אם כוונתו לשם דברים אחרים כגון: לזכות לכבוד, אהבת חכמה... גם אז ימשיך האדם ללמוד ולקיים מצוות.

הראשונים מתקשים שהרי הבבלי בברכות יז א אומר:
"שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט באביו ובאמו וברבו ובמי שהוא גדול ממנו בחכמה ובמנין, שנאמר: ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם. לעושים לא נאמר אלא לעושיהם - לעושים לשמה, ולא לעושים שלא לשמה. וכל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא".

ממאמר זה עולה שאם אדם לומד להתגדל בחכמה,ולשם כבוד עדיף שלא ילמד.

וכן בבבלי בתענית ז א:
"תניא, היה רבי בנאה אומר: כל העוסק בתורה לשמה תורתו נעשית לו סם חיים, שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה, ואומר רפאות תהי לשרך, ואומר כי מצאי מצא חיים. וכל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית? לו סם המות, שנאמר יערף כמטר לקחי, ואין עריפה אלא הריגה, שנאמר וערפו שם את העגלה בנחל".

הר"ן (בפסחים נ:) וכן המאירי שם,והתוס' (תענית ז.) מתרצים שאם אדם למד לשם מטרה חיובית פלוס הנאה אישית שתצא לו זה לו ראוי אבל זה אפשרי,לעומת זאת אם אדם לומד בשביל מטרת שלילית אין זה ראוי כלל ועדיף שלא ילמד.

לעומת הבבלי שמתנסח "אפילו שלא לשמה" בתלמוד ירושלמי חגיגה א ז הלשון היא:
"רב חונה אמר למד תורה שלא לשמה שמתוך שלא לשמה את בא לשמה".
והנימוק: אפשר להגיע לשמה רק מתוך שלא לשמה.

הביאור נמצא בירושלמי באותה סוג':
"רבי חונה ר' ירמיה בשם ר' שמואל בר רב יצחק מצאנו שוויתר הקדוש ברוך הוא לישראל על עכו"ם ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים על מאסם בתורה לא וויתר מה טעמא ויאמר ה' על אשר עשו עכו"ם וגילוי עריות ושפיכות דמים אין כתוב כאן אלא ויאמר ה' על עזבם את תורתי א"ר חייה בר בא אותי עזבו אוותרה שמא את תורתי שמרו שאילו אותי עזבו ותורתי שמרו השאור שבה היה מקרבן אצלי...".

בירושלמי מתואר שה' אומר היה עדיף לי שהיו לומדים תורה ועוברים על 3 עבירות חמורות.מפני שבתורה יש מאור שהוא היה מחזירם למוטב.
במילים אחרות בתורה יש סגולה שהיא משפיעה על כל הלומד בה גם על הרשע.

ההדרכה בירושלמי ללמוד תורה שלא לשמה כי בסופו של דבר סגולתה של התורה תשפיע על האדם הלומדה.
וזאת בניגוד לבבלי בתענית ז א שמדגיש שכוונת האדם היא המכריעה.

בירושלמי חגיגה א ז נאמר:
"תני ר"ש בן יוחי אם ראית עיירות שנתלשו ממקומן בארץ ישראל דע שלא החזיקו בשכר סופרים ומשנים מה טעמא [ירמי' ט יא] על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עבר ויאמר ה' על עזבם את תורתי".
לפי הירושלמי העיירות בארץ חרבו מפני שלא לימדו תורה את ילדיהם.

לעומת זאת בבבלי נדרים פא א הטעם שונה:
"דאמר רב יהודה אמר רב, מאי דכתיב: מי האיש החכם ויבן את זאת? דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו, דכתיב: ויאמר ה' על עזבם את תורתי וגו', היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה! אמר רב יהודה אמר רב: שאין מברכין בתורה תחלה".

מסביר הטור (בסימן מו באורח חיים) והר"ן (בפירושו על הסוג' בנדרים) שהרעיון שאומרת מאחורי "ברכו בתורה בתורה תחילה" הוא שלא הייתה להם כוונה ללמוד תורה בגלל שזה דבר ה', ולכן הנביאים לא ידעו לזהות זאת, כוונות- רק ה' יודע.
לעומת זאת לפי הירושלמי עצם זה שלא לימדו תורה את ילדיהם זאת הבעיה.
אם היו מלמדים את ילדיהם תורה המאור של התורה היה משפיע אליהם.

לעומת הבבלי שנקט "הלמד שלא לשמה" לשון הירושלמי בברכות א ב היא :
"וא"ר יוחנן הלמד שלא לעשות נוח לו אילו נהפכה שילייתו על פניו ולא יצא לעולם".

נשים לב שלירושלמי רק אם האדם מנתק בין התורה למצוות אז נוח שלא נברא.
כלומר הבעיה בירושלמי היא שהאדם מצהיר: "תורתי מנותקת מהחיים"
ולכן הירושלמי אומר מימרא זאת גם על אדם צדיק כמו רשב"י (כתבתי זאת להוציא מדעת התוס' בפסחים נ: שמחבר בין הלומד שלא לעשות לבין הלומד להתייהר ואומר שרק אם יש את שני התנאים אז עדיף שלא היה לומד וכדבריו כותב החיי אדם בהקדמתו לחיבורו) שלומד תורה מתוך דבקות. וזה לשון הירושלמי:
"ולית ליה לרשב"י הלמד על מנת לעשות ולא הלמד שלא לעשות שהלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא. וא"ר יוחנן הלמד שלא לעשות נוח לו אילו נהפכה שילייתו על פניו ולא יצא לעולם".

לסיכום:
ע"פ הירושלמי התורה משפיעה באופן סגולי גם אם כוונת האדם זדונית,חוץ ממקרה שבו האדם מצהיר : תורתי מנותקת מהחיים.
לעומת זאת ע"פ הבבלי כוונת האדם משנה מאוד כפי שאינו התענית ז. וכן בנדרים פא:
כלומר ע"פ הבבלי עצם לימוד התורה לא משפיע באופן סגולי,אלא תלוי בכוונת האדם הלומד.