הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

חטא שבממון וחטא שבגוף

[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]

סנהדרין קט ע"א

אמר רב יהודה: רעים - בגופן, וחטאין - בממונם,
רעים בגופן - דכתיב +בראשית ל"ט+ ואיך אעשה הרעה הגדלה הזאת וחטאתי לאלהים,
וחטאים בממונם - דכתיב +דברים ט"ו+ והיה בך חטא,
לה' - זו ברכת השם,
מאד - שמתכוונים וחוטאים.
במתניתא תנא:
רעים - בממונם, וחטאים - בגופן.
רעים בממונם - דכתיב +דברים ט"ו+ ורעה עינך באחיך האביון,
וחטאים בגופן - דכתיב +בראשית ל"ט+ וחטאתי לאלהים,
לה' - זו ברכת השם,
מאד - זו שפיכות דמים, שנאמר +מלכים ב' כ"א+ וגם דם נקי שפך מנשה (בירושלים) הרבה מאד [וגו']

1.
בספר "לקט כללי הגמרא":

יש מי שאומר במתניתא תנא היינו אותה ברייתא איננה שנויה מפי רבי חייא ור' אושעיא או מבר קפרא או מלוי שהיו תלמידי רבינו הקדוש, אלא ברייתות ששנויות מפי חכמים אחרים, כגון ברייתות בבליות כמו שמובא פעמים תני רב יוסף,
או כמו שהגמרא אומרת שחכם פלוני כשבא מארץ ישראל הביא בידו ברייתא לחכמי בבל,
וברייתא זו אינה עיקר ואולי משובשת ולא נשנית משמו של רבי חייא ור' אושעיא,
ולכן אותם דינים שמובאים שם אין לסמוך עליהם.
ויש מי שאומר שאין זה מוכרח שכן סתם ברייתא בלא שם מחברה היה ר' חייא
ומתי שייך להסתפק ולומר שברייתא זו משובשת כגון אם מובאת בלשון תני לוי תני רב יוסף, אזי אין לסמוך עליה ואינה עיקר לפסק הלכה.

כלומר, מדובר בברייתא שלא מבית מדרשו של רבי חייא ורבי אושעיא, ואולי היא ברייתא בבלית.
אם כך, מובן מדוע הברייתא מובאת אחרי דברי רב יהודה.

2.
ראה ב"שוטנשטיין", הערה 32 שמביא: רבי יהודה סובר - לגבי אנשי סדום - שעוונות ממון חמורים יותר - מאיסורי עריות - מפני שרע לשמים ורע לבריות,
והברייתא סוברת שעוון גזל קל יותר מפני שניתן להישבון.

כך משמע מרש"י ש"רעים בגופן" הכוונה לאיסורי עריות="שטופים בזימה".

3.
ואולי אפשר לומר, שהגמרא בסוגייתנו מביאה את שתי הדרשות [ההפוכות] כדי ללמדנו שחומרת שני סוגי העבירות - עבירות שבממון ועבירות שבגוף - שוות, ותלויות בכל תקופה.

4.
לגבי דור המבול:
סנהדרין דף קח עמוד א

שהרי דור המבול עברו על הכל ולא נחתם עליהם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל

מתאים יותר לרב יהודה בסוגייתנו.

5.
לגבי אנשי סדום:
סנהדרין דף קט עמוד ב

... הויא ההיא רביתא דהות קא מפקא ריפתא לעניא בחצבא, איגלאי מלתא - שפיוה דובשא ואוקמוה על איגר שורא, אתא זיבורי ואכלוה. והיינו דכתיב ויאמר ה' זעקת סדם ועמרה כי רבה. ואמר רב יהודה אמר רב: על עיסקי ריבה.

משמע שנחתם דינם של אנשי סודם מפני המעשה הנ"ל. יש במעשה זה גם חטא "בממונם" - היא נתנה צדקה לעני, ויש בו גם "חטא שבגופן" - המתת האשה ביסורים [שכנראה חמור אף מאיסור של "שטופים בזימה"].

וכדברינו לעיל בסעיף 3.