ממון מצטרף
מכות ה ע"א
"משלשין בממון ואין משלשין במכות... רבא אמר: בעינן כאשר זמם לעשות לאחיו וליכא. אי הכי, ממון נמי? ממון מצטרף, מלקות לא מצטרף".
פירש רש"י: "ממון מצטרף - והרי קיבל מה שרצו להפסידו בין כולם". ופירט יותר בחידושי הריטב"א: "ממון מצטרף. פירוש מצטרף בידו של זה שהיו מחייבין מיהת, אבל במלקות שאין הנענש הראשון מקבל כלום אינו מצטרף ביד הזוממין".
על עצם הקביעה למי מגיע הכסף, הקשה הרב אליעזר ממיץ בספר יראים: (סי' רמ"ג, ובשלם סי' קע"ח) "לא ידעתי מנין שהממון למי שהעידו עליו, אחרי שהוא קנס יתנהו ב"ד לכל מי שירצו, כדתנן בחומש של תרומה ליתן קרן לבעלים וחומש לכל מי שירצה, וכן נראה לי עד יורו לי צדק".
אמנם יש ראיה בגמרא שהממון ניתן למי שהעידו עליו בדף ב ע"ב: "טעמא דרבי עקיבא, קסבר קנסא הוא... אמר רב נחמן: תדע, שהרי ממון ביד בעלים ומשלמים", כלומר שלדעת ת"ק החולק על רבי עקיבא (שנזכר בהמשך הגמרא בדף ג ע"א: "כמאן דלא כרבי עקיבא") אין כאן קנס אלא ממון. וכשם שממון ניתן לנידון שמפסידים אותו, כך לרבי עקיבא הקנס לנידון.
ומסתבר שדרשו דין זה מהפסוק ועשיתם לו כאשר זמם לעשות – לאחיו, שאם דבר של תשלום הוא, ישולם לאחיו.
וקשה על סברת החילוק בין ממון למלקות שכתבו רש"י וריטב"א, מה בכך שקיבל מה שרצו להפסידו, הרי "בעינן כאשר זמם לעשות לאחיו" כלומר שיענש העד כצער שרצה לגרום, בדיוק כמו במלקות!
והוסיפו ר' שמעון שקופ (בשערי יושר שער ז פ"א) ור"י ענגיל בגליוני הש"ס שבמלקות כל אחד מהעדים נענש במלקות שלם, אבל בממון שהכסף מגיע למי שהעידו עליו לא שייך שכל אחד משלם את כל הכסף כי אם כן הוא ירויח ויקבל יותר ממה שרצו להפסידו.
וקשה, מה בכך שירויח יותר? העיקר שיתקיים כאשר זמם לעשות לאחיו!
ותירץ בתשובת בית הלוי שמות יז, ח: "החילוק פשוט דבממון מאה זוזים הם ממש החצי מן מאתים וכשמשלמין ביחד הוא ממש כאשר זמם דב' פעמים מנה הם מאתים. אבל מלקות ההכאה השניה מכאבת יותר הרבה מן הראשונה וכן השלישית קשה הרבה יותר משתים הראשונות וכן כולם יען כי באים על בשר המוכה ונכאב כבר מן הראשונות והכאה אחת איננה החצי מן שתי הכאות דהשניה היא כפלי כפלים מן הראשונה, וכיון דהעדים רצו לחייבו בשקר ל"ט מלקות לא מהני מה שילקו זה החצי מן ל"ט וזה החצי דבשני חצאים אינו מגיע להיסורים כפי אשר הם ביחיד ואי אפשר לטעום הכאב מן המכה האחרונה השלשים ותשיעית אם לא ילקוהו מקודם כל הראשונות".
אך קשה שכמו במלקות כך גם קנס גדול קשה וכואב יותר מקנסות קטנים, ומשום כך מעדיפים לשלם בקביעות לתוכניות חיסכון ולביטוח.
אלא החילוק הוא שהחייב מלקות אינו יכול לשתף עמו אחרים שילקו, אבל החייב ממון יכולים אחרים להשתתף עמו ולהעניק לו שיוכל לשלם. לכן טוענים העדים שכשם שלו היו מפסידים אותו ממון יכל הוא לשתף את רעיו וקרוביו בתשלום, כך גם הם השתתפו ביניהם מלכתחילה וישלמו יחד.
חילוק זה בין מלקות לממון מבואר היטב במסכת ברכות. בדף נט ע"ב אמרו: "אית ליה ארעא הטוב והמטיב מברך? והא תניא: בנה בית חדש וקנה כלים חדשים אומר ברוך שהחיינו והגיענו לזמן הזה, שלו ושל אחרים - אומר הטוב והמטיב! - לא קשיא, הא - דאית ליה שותפות, הא - דלית ליה שותפות, והתניא: קצרו של דבר על שלו הוא אומר ברוך שהחיינו וקיימנו, על שלו ועל של חבירו - אומר ברוך הטוב והמטיב". לפיכך קשה, הכיצד אמרו שם בדף נח ע"ב: "רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע הוו קאזלי באורחא, פגעו ביה ברב חנינא בריה דרב איקא, אמרו ליה: בהדי דחזינך בריכינן עלך תרתי: ברוך אשר חלק מחכמתו ליראיו ושהחיינו", למה לא בירכו הטוב והמטיב, והלא היו שניהם שותפים בשמחת ראיתו, ומאי שנא משמחת שותפים בבית חדש?
אלא שבממון קיימת שותפות, ואילו בראיה כל אחד רואה לעצמו, שמח בראיתו לעצמו, ומברך לעצמו.
וכך הוא בפסוק (דברים יא, כו) רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם. המילה רְאֵה היא בלשון יחיד, שכל אחד ואחד מישראל יביט ויראה. אבל הנתינה היא לִפְנֵיכֶם, יחד בשותפות.
