גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף פ"ח, מדור "עלי הדף"
מסכת מכות
דף יג ע"ב
למה "חייבי מיתות בית דין" אין בי"ד מוחלין להם גם אם עשו תשובה?
למדנו במכילתין (יג ע"ב): "חייבי כריתות... אם עשו תשובה בית דין של מעלה מוחלין להן, חייבי מיתות בית דין... אם עשו תשובה אין בית דין של מטה מוחלין להן". יסוד זה אומר דרשוני, וכפי שהעלה ה'נודע ביהודה' (או"ח קמא סי' לה): "הרי זה בלתי ספק שהתשובה מכפרת כפרה גמורה, ודבר זה מפורסם בתורה ונביאים וכתובים ובשני התלמודים ובכל המדרשים, והנביא אומר: 'ובשוב רשע מרשעתו' וגו' (יחזקאל יח, כז), 'כל חטאתיו אשר חטא לא תזכרנה לו' וגו' (שם לג, טז), וגם זה אין ספק בו, בזמן שסנהדרין היה נוהג, אם עבר על חייבי מיתות בית דין אחר ההתראה, אף אם שהו עדים ולא באו לבי"ד שנים רבות, ובין כך עשה זה תשובה והרבה סיגופים ותעניות לאין מספר יותר ויותר מתשובת המשקל הנזכר ב'רוקח', ושוב אחר כל התשובה באו עדים לבי"ד והעידו, הא ודאי שאין הבי"ד משגיחין על תשובתו ושורפין וסוקלין לפי עונש החטא, והדבר יפלא, כיון שודאי שהתשובה הועילה וכבר סר עונו וחטאתו נתכפרה למה יומת ו'נקי וצדיק אל תהרוג' כתיב (שמות כג, ז), ובהדיא אמרו בריש אלו הן הלוקין 'חייבי מיתות עשה תשובה אין בית דין מוחלין לו'.
ומסיק הנוב"י: "אלא ודאי גזירת הכתוב הוא, שאלמלא כן בטלו עונשי תורה בכללן, ואין אדם שיומת בבית דין, כי יאמר חטאתי והנני שב, וכיון שהקב"ה רצה ליתן עונש מיתה על קצת עונות, כדי שיתיירא האדם מלעבור, לכן נחוץ הוא שלא תועיל התשובה להציל ממיתת בית דין". ומה שכתב הנוב"י ש'גזירת הכתוב הוא', הגם שנתן טעם בדבר, כוונתו לכאורה היא, שכלפי חוטא זה הוי גזירת הכתוב, כי הגם שבאמת עשה תשובה ואין מגיע לו שום עונש, עכ"ז על הבי"ד לתת העונש, ולקיים בו 'מיתת בית דין', בכדי שיתייראו בני אדם מחטוא.
אולם, רבינו החיד"א בספרו 'טוב עין' (סי' ו) בהביאו את דבריו כתב: "ולי ההדיוט אינו גזירת הכתוב, אלא טעמא, כי לא אתנו יודע האמת אם שב ורפא...", וכך כתב גם ב'שמחת הרגל' על הגדה של פסח (לשון קדש ורחץ רמז שני ד"ה ורחץ): "ועיקר הטעם הוא דאף דאנו רואים שמקבל עליו סיגופים קשים הושחרו שיניו מפני התעניות, מ"מ כיון שעיקר התשובה הוא בלב, דאפשר שהאדם יראה לעינים פרישותו וקדושתו וסיגופיו, וזמנין דלבו לא נכון עמו ומעשיו משום יוהרא, ובפרט בזמן סנהדרין כשהעדים התרו בו יש לחוש דמיראה עבד, לכן מלקין וממיתין אותו, כי בוחן לבות אלקים ומי עלה שמים לדעת אם תשובתו אמיתית, ולכן אין מועלת תשובה לחייבי מיתות ומלקיות, ואינו גזרת הכתוב כמו שצדד הרב הנזכר, רק טעם גדול יש בדבר".
אמנם צדדי חקירה הללו רמזם כבר המבי"ט בספרו 'בית אלקים' (שער התשובה פ"ב), וז"ל: "וכן מי ששב בתשובה, כיון שניחם על מה שעשה... ומקבל עליו מה שיגיע לו מן העונש על מה שחטא, הרי הוא בעל תשובה מעתה, ונקרא צדיק גם בעונות החמורים, אף שלא קבל עדיין העונש המחוייב על מה שחטא... ולכן היתה התשובה כוללת לכל העונות קלים וחמורים, כי היא הגורמת לאדם שיקרא 'צדיק', ואחריה מקבל העונש בעונות החמורים, ולזה אינה מספקת התשובה לסלק מעליו עונש בי"ד מלקות או מיתת בית דין, כי גם שחזר בתשובה בוידוי ונחשב צדיק צריך הוא לקבל עונשו, וגם מצד כי אין בי"ד יכולין לחקור את לבו אם גמר תשובה בלבו אם לאו...".
מראשית דבריו נראה, כי באמת תשובה מועילה, אכן בכל זאת אינה פוטרת את החוטא מן העונש, ויתר מכן האריך המבי"ט (שם), שכן הוא גם כלפי עונשי שמים, כי בתשובה לחוד נחשבים כבר כצדיק גמור, אכן אינה פוטרת מעונש, ומה שאמרו בסוגיין "חייבי כריתות - אם עשו תשובה בי"ד של מעלה מוחלין להן", אין הכוונה שמוחלין להן בלי עונש, כי עדיין צריך הוא ליסורין, כאמרם ז"ל (יומא פו.): "עבר על כריתות... ועשה תשובה תשובה ויוה"כ תולין ויסורין ממרקין", כי תשובה בלבד אינה מועלת לכריתות, והיסורים הם חלף הכריתות, ואילו במיתות בית דין אין אתנו יודע עד מה איזו יסורים יהיו חלף עונש המיתה, ולכן עדיין לא נפטר השב ממיתה, וסברא זו היא כעין סברת הנוב"י הנז' שגם בחרטה גמורה אין נפטרים מעונש מיתה [אך לא ממש כסברתו, כי לפי הנוב"י חיוב מיתה הוא לתועלת שיתיירא האדם לחטוא, ואילו לסברת המבי"ט חובת המיתה היא לגמר הכפרה]. ואילו סיום דבריו: "וגם מצד כי אין בית דין יכולין לחקור את לבו אם גמר תשובה בלבו אם לאו" הרי זה כסברת החיד"א.
ונציין שהרה"ק ר' צדוק הכהן מלובלין זצ"ל בספרו 'תקנת השבין' (אות ח) השיג הן על דברי הנוב"י והן על דברי החיד"א, וז"ל: "ובנודע ביהודה קמא כתב 'דא"כ בטלת כל עונשי תורה' עי"ש, ואין זה מספיק לעשות דינא בלא דינא ואין אחריות עונשין עלינו, ומה שחשב שהעונשין כדי למנוע העוברין, אינו כן, דאין עונש בי"ד אלא בעדים והתראה ואין זה מצוי כל כך וסנהדרין ההורגת אחת לשבע שנה נקרא חובלנית (מכות ז.)... ונהירנא דראיתי באיזה ספר ובספר ה"ר חיד"א בשם אחרונים כתבו הטעם, דשמא לא שב בכל לב רק איערומי מערים מפני פחד העונש, וגם זה אין מספיק להמיתו מפני הספק, כיון דאם שב באמת פטור ספק נפשות להקל ואין להמיתו מספק שמא מערים, ולא שייך גם כן לומר בזה 'אין ספק תשובה מוציא מידי ודאי חטא', להוציא הלה למיתה על ידי זה, דהרי לקולא יש לומר דלא אמרינן כן כמו שכתבו תוספות (פסחים ט. ד"ה כדי; חולין י. ד"ה טבל; נדה טו: ד"ה בהמתו) יעו"ש, הרי דלאו מילתא פסיקא הוא גם באיסורין, כל שכן בדיני נפשות והלה צווח אני שב באמת" [ויעויין בדבריו ביאור חדש ועמוק ביסוד הדבר, אשר כבר העלם המהר"ל ב'נתיבות העולם' נתיב תשובה פ"ב, וקצר המצע מהשתרע כאן].
