הארה שבועית מהתלמוד הירושלמי במסגרת הדף היומי

הרב נוחם בלס, מכון הירושלמי

שבועות ח ע"א

בבבלי בשבועות ח א נאמר:
"ולר' אלעזר הקפר דאמר: נזיר נמי חוטא הוא..."
הגמ' בשבועות מביאה את דעת רבי אלעזר הקפר המתייחס לנזיר בחומרה.

הגמ' בתענית מרחיבה בנושא ומציגה שלושה דעות לגבי היחס לנזיר:
תלמוד בבלי מסכת תענית דף יא עמוד א:
"אמר שמואל: כל היושב בתענית נקרא חוטא. סבר כי האי תנא, דתניא: רבי אלעזר הקפר ברבי אומר: מה תלמוד לומר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין, והלא דברים קל וחומר: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר - על אחת כמה וכמה.
רבי אלעזר אומר: נקרא קדוש, שנאמר קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו. ומה זה שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש, המצער עצמו מכל דבר - על אחת כמה וכמה. ולשמואל, הא איקרי קדוש! - ההוא אגידול פרע קאי. - ולרבי אלעזר, הא נקרא חוטא! - ההוא דסאיב נפשיה. - ומי אמר רבי אלעזר הכי? והאמר רבי אלעזר: לעולם ימוד אדם עצמו כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו, שנאמר בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר! - לא קשיא, הא - דמצי לצעורי נפשיה, הא - דלא מצי לצעורי נפשיה.
ריש לקיש אמר: נקרא חסיד, שנאמר גמל נפשו איש חסד ועכר שארו..
אמר רבי ירמיה בר אבא אמר ריש לקיש: אין תלמיד חכם רשאי לישב בתענית, מפני שממעט במלאכת שמים".

לפי הגמ' בתענית יוצא שיש שלוש גישות לייחס כלפי סגפנות:
א. שמואל ואלעזר הקפר: מי שיושב בתענית נקרא חוטא. וכן הנזיר קרוי חוטא. הסיבה היא שהוא מצער את גופו
ב. רבי אלעזר: נזיר קרוי קדוש. גם לשיטתו הגמ' אומרת שאדם צריך לאמוד עצמו שבאמת גופו חזק לתענית, אחרת יהיה אסור להתענות גם על פיו.
ג. ריש לקיש: הנזיר קרוי חסיד שזה דרגה גבוהה יותר מקדוש. (גם לשיטתו ת"ח לא יתענה מפני שלימוד תורה עדיף על פני צומות)

במשנה בב"ק צ ב נאמר:
"החובל בעצמו אף על פי שאינו רשאי - פטור, אחרים שחבלו בו – חייבים".

בב"ק צא ב אומרת הגמ' על משנה זאת:
"אלא תנאי היא, דאיכא למ"ד: אין אדם רשאי לחבל בעצמו, ואיכא מ"ד: אדם רשאי לחבל בעצמו. מאן תנא דשמעת ליה דאמר: אין אדם רשאי לחבל בעצמו?...
אלא האי תנא הוא, דתניא: אמר ר"א הקפר ברבי, מה ת"ל: וכפר עליו מאשר חטא על הנפש? וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין, והלא דברים ק"ו: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה".

ע"פ הבבלי בב"ק צא ב המשנה שאומרת שאדם לא רשאי לחבול בעצמו היא כרבי אלעזר הקפר. אך יש דעה שחולקת ואומרת שאדם רשאי לחבול בעצמו. בבבלי שם מחודדת הנקודה שהחטא לפי רבי אלעזר הקפר הוא שאדם מצער את גופו.
הירושלמי בנדרים ט א מסביר את הבעייתיות בלהיות נזיר ולנדור נדר:

"רב דימי בשם רבי יצחק לא דייך מה שאסרה לך התורה אלא שאתה מבקש לאסור עליך דברים אחרים".

ניתן להבין את הירושלמי בשני אופנים:

אופן אחד: אדם שמחמיר יותר ממה שהתורה ציוותה, מזלזל בתורה, הוא בודה לעצמו דת ומחליט מה מותר ומה אסור ע"פ רצונותיו. כעין זה נאמר בירושלמי בברכות ב ט:
"ותני חזקיה כל מי שהוא פטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט".
בירושלמי שם רואים שאין עניין להחמיר במקום שלא צריך.

אופן שני: הירושלמי ממשיך את הכיוון של שמואל ורבי אלעזר הקפר, ואומר שכל עוד התורה לא אסרה עליך משהו, יש עניין שתהנה ממנו, אחרת אתה מצער את גופך
הירושלמי בקידושין ד יב כותב בכיוון זה:
"רבי חזקיה ר' כהן בשם רב עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראת עינו ולא אכל. ר' לעזר חשש להדא שמועתא ומצמיח ליה פריטין ואכיל בהון מכל מילה חדא בשתא".
מחדש רב ע"פ הירושלמי שאם רואה משהו ולא אוכל אותו בלא סיבה הוא עתיד ליתן את הדין על כך.
רבי אלעזר שומע זאת ומתחיל לחסוך כסף, ובכסף זה קונה כל שנה דבר חדש שלא אכל.

אותו רבי אלעזר המובא בבבלי בתענית יא א שמצדד שהנזיר קדוש, בירושלמי קידושין ד יב מובא שמקיים על עצמו הלכה למעשה את הכלל " עתיד אדם ליתן דין וחשבון.."

כמו כן ראוי לציין שהירושלמי בב"ק ח ו מביא את המשנה שאדם לא רשאי לחבול בעצמו בסתם, בניגוד לבבלי שמביא מחלוקת בדבר.

לסיכום: בבבלי מובא שיש מחלוקת בין רבי אלעזר הקפר לרבי אלעזר בתענית, ומובא שנחלקו על רבי אלעזר הקפר בשאלה האם מותר לאדם לחבול בעצמו.
לעומת זאת בירושלמי מודגש העניין "שלא דייך מה שאסרה תורה" של "עתיד אדם ליתן את הדין על מה שראו עיניו ולא אכל" וכן "כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט"
כמו כן בירושלמי מובא בסתם שאדם אינו רשאי לחבול בעצמו, ורבי אלעזר שמובא בבבלי כדעה המנוגדת לרבי אלעזר הקפר מובא בירושלמי כמסכים עמו, ומתואר שהוא חוסך פרוטה לפרוטה לקנות כל שנה משהו חדש לאכול.

לעניין הלכה:
שיטת הרמב"ם: הרמב"ם בדעות ג א פוסק כשמואל שאסור להתענות וכרבי אלעזר הקפר, ומשתמש בירושלמי בנדרים ט א כחיזוק לדעה זאת.
ובשמונה פרקים לרמב"ם פרק רביעי כותב הרמב"ם שלא מצא מאמר נפלא מירושלמי זה.
ובחובל ומזיק ה א הרמב"ם ממשיך בשיטתו ופוסק שאסור לאדם לחבול בעצמו.
שיטת הטור : הטור בסימן תכ בחו"מ מביא את הרמ"ה שמותר לאדם לחבול בעצמו ואין הלכה כרבי אלעזר הקפר.
וכן באורח חיים סימן תקעא הטור פוסק כרבי אלעזר בבבלי שאדם שיושב בתענית קרוי קדוש אם מסוגל להתענות.
שיטת השו"ע : לכאורה יש בו סתירה: בסימן תקעא הוא פוסק כטור שאדם שיושב בתענית נקרא קדוש, לעומת זאת בחו"מ תכ לא הוא פוסק כרמב"ם?