חיפני ובישני
מגילה כד ע"ב
"אמר רב אסי: חיפני ובישני לא ישא את כפיו. תניא נמי הכי: אין מורידין לפני התיבה לא אנשי בית שאן, ולא אנשי בית חיפה, ולא אנשי טבעונין, מפני שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין".
כתב רבי אברהם מן ההר: "חיפני ובישני. כהן שהוא מאנשי בית חיפה או מאנשי בית שאן, שהם מגמגמים בלשונם. וכל הני אפילו במקום שמכירים לשונם פסולים. ואף על גב דאמרינן בגמרא דבני מערבא פרק היה קורא תני אין מעבירין לפני התיבה לא חיפנין ולא בישנין ולא טבענין מפני שהם עושין חיתין היהין ואלפין עיינין ואם היה רוב לשונם מותר, לאו הילכתא היא דאנן אגמרא דילן סמכינן דקתני לא ישא את כפיו ואפילו בעירו קאמר. וכן תבין דעת הר"ם פרק ט"ו".
כוונת רבי אברהם מן ההר בסוף דבריו לרמב"ם בהלכות תפילה ונשיאת כפים פרק טו, שכתב בסעיף א: "ששה דברים מונעין נשיאת כפים: הלשון, והמומין... הלשון כיצד העלגים שאין מוציאין את האותיות כתיקונן כגון שקורין לאלפי"ן עייני"ן ולעייני"ן אלפי"ן או לשבולת סבולת וכיוצא בהן אין נושאין את כפיהן".
והמשיך בסעיף ב: "המומין כיצד כהן שיש מומין בפניו או בידיו או ברגליו כגון שהיו אצבעותיו עקומות או עקושות או שהיו ידיו בוהקניות לא ישא את כפיו לפי שהעם מסתכלין בו, מי שהיה רירו יורד על זקנו בשעה שהוא מדבר וכן הסומא באחת מעיניו לא ישא את כפיו, ואם היה דש בעירו והכל היו רגילים בזה הסומא באחת מעיניו או בזה שרירו זב מותר לפי שאין מסתכלין בו, וכן מי שהיו ידיו צבועות אסטיס ופואה לא ישא את כפיו, ואם רוב אנשי העיר מלאכתן בכך מותר לפי שאין מסתכלין בו".
כלומר שהיתר דש בעירו אמור רק לפסול מומין שבסעיף ב, ולא לפסול לשון שבסעיף א.
רבי אברהם מן ההר הקשה למה לא פסק הרמב"ם כדברי הירושלמי: "ואם היה רוב לשונם מותר", ותירץ שמכך שהבבלי לא חילק אלא כתב בסתם "אין מורידין" משמע שחולק על הירושלמי. תירוצו נצרך לגירסה שהיתה בפניו, אך בגירסה שבספרינו (ירושלמי ברכות פרק ב ה"ד) אין סתירה למשמעות הבבלי: "אם היה לשונו ערוך מותר", כלומר בן חיפה שיודע לדקדק.
וכתב בשו"ת רדב"ז חלק א סימן שצד: "אנשי חיפא ואנשי בית שאן כלם היו קורין כך ומשום הכי אין עולין לדוכן. ובודאי כי באתרייהו היו עולין, דאי לא תימא הכי לא היו יורדין לפני התיבה ולא היו נושאים את כפיהם?! וכי תימא היו מביאין חזנין וכהנים ממקומות אחרים, זה אינו במשמע. אלא ודאי במקומות אחרים קאמר דלגבי דידהו היו עלגים אבל לבני אתרייהו לא היו עלגים".
אומר הרדב"ז שאנשי חיפא ואנשי בית שאן רשאים היו לעלות לדוכן ולרדת לפני התיבה במקומם, כי מאוד לא סביר לומר שבמקומם לא היו נושאים כפים כלל ולא היו יורדים כשליח ציבור. וגם לא סביר שהיו מייבאים בקביעות כהנים ושליחי ציבור ממקומות אחרים. לכאורה קשה על דבריו, שגם אם לא ייבאו דייקנים ממקומות אחרים, עדין יכלו לסמוך על הדייקנים המועטים שהיו במקומם כמבואר בגרסתנו בירושלמי. ויש לפרש שכוונתו שלא מסתבר שבכפרים קטנים ובמניינים קטנים שהיו במקומם שלא נמצאו בהם דייקנים שהיו נמנעים לגמרי מברכת כהנים וירידה לפני התיבה.
דברי רבי אברהם מן ההר לא היו בפני הרדב"ז. והרדב"ז אמנם ציטט בתחילת דבריו מלשון הרמב"ם כהלכה פשוטה בפוסקים: "לא ידעתי מה מקום יש לשאלה זו שהרי כתבו הפוסקים העלגים שאינם מוציאין את האותיות כתיקונן כגון שקורין לאלפ"ין עיינ"ין ולעיי"נין אלפ"ין אין נושאין את כפיהם ומה לי קורין לאלפ"ין עיינ"ין ומה לי לח"תין הה"ין", אך הוא לא הזכיר את הדיוק בדברי הרמב"ם שפסול עלגות הוא כללי. למרות זאת דברי הרדב"ז שהיה נושא כליו של הרמב"ם אינם נסתרים מדברי הרמב"ם ורבי אברהם מן ההר.
שכיוצא בזה מצינו ברמב"ם בהלכות תפילין ומזוזה וספר תורה א שאין ספר תורה כשר אלא על גויל או קלף המעובדים בעפצים. ובשו"ת הרמב"ם סימן רסו כתב שס"ת שכתוב על קלף שאינו שעופץ הרי הוא כאחד החומשים, ולכן אינו מחוייב בהלכות תפירת ספר תורה בגידים.
ואף על פי כן כתב בשו"ת הרמב"ם סימן רצד: "סמכו אנשי המערב והיו קורין בספרי תורה של קלף בלא עיבוד כלל ומברכין לפניה ולאחריה בפני גאוני עולם". וכן הוא בתשובת הגאונים, הובא גם באשכול ברמב"ן וברא"ש: "ולא קלף ניהו. חיפה שמיה דמליח ולא קמיח ולא עפיץ. ולענין מגילה תנן כתבה על הדפתרא לא יצא ודפתרא מליח וקמיח ולא עפיץ וכ"ש דק דלא קמיח. מיהו בשנים האלה כיון שאין מי שיודעים לעשות אותו גויל כתקנו... אם יש במקומכם ס"ת כהוגן השמרו וקראו בה בצבור ואם לאו אל תשביתו קריאת ס"ת בצבור מפני זה שהרי הכתוב אומר (תהלים קיט) עת לעשות לה' הפרו תורתך".
וכן מצינו כיוצא בזה בשו"ע חו"מ ח, א: "כל המעמיד דיין שאינו הגון ואינו חכם בחכמת התורה ואינו ראוי להיות דיין, אף על פי שהוא כולו מחמדים ויש בו טובות אחרות, הרי זה שהעמידו עובר בלא תעשה". ואף על פי כן, הוסיף הרמ"א מדברי הב"י שהביא משו"ת הרשב"א חלק א סימן תשכט: "הגה: ... ועיירות שאין בהם חכמים הראוים להיות דיינים, או שכולן עמי הארץ, וצריכים להם דיינים שישפטו ביניהם שלא ילכו לפני ערכאות של עובדי כוכבים, ממנים הטובים והחכמים שבהם (לדעת אנשי העיר), אף על פי שאינם ראויים לדיינים".
ואם בספר תורה ובדיין הפסולים מעיקר הדין כך, שמשתמשים בהם כשאין כשרים בנמצא, קל וחומר לעלגות. שהרי הלכה בקריאת שמע קרא ולא דקדק באותיותיה יצא (מסכת ברכות דף טו). וכן אמרו "אין מורידין לפני התיבה" "לא ישא את כפיו" בלשון לכתחילה, ולא אמרו שאם הורידו לא יצאו ידי חובה. ושעת הדחק כדיעבד דמי, כדברי פירוש המשנה לרמב"ם מסכת מגילה פרק ב משנה ד: "וכל זה למי שעבר ועשה, ובשעת הדחק, אבל לכתחלה אחרי עלות השמש".
כהסקת הרדב"ז וכהנחתו שהעלגים היו מברכים במקומם, כתב גם בשו"ת מהרי"ט חלק ב - אבן העזר סימן טז: "שלא אמרו דחיפה ודבית שאן שאין נושאין את כפיהם. וכי תעלה על דעתך שאנשי חיפה ואנשי בית שאן לא היו מברכים ברכת כהנים לעולם?! אלא ודאי דמברכים בעירם שדבריהם ומלולן במקומן ניכרים וידועים הם, אבל שלא במקומם אינו ניכר". ובפוסקים האחרונים הביאו את דבריהם.
