חשיבות הדרך הנכונה / רפי זברגר

שבועות יז ע''א 
 

הקדמה

למדנו במשנה בתחילת הפרק וציטטנו זאת גם במאמרנו על דף י''ד: 
נטמא בעזרה ונעלמה ממנו טומאה וזכור את המקדש, נעלם הימנו מקדש וזכור הטומאה, נעלם ממנו זה וזה והשתחוה, או ששהה בכדי השתחואה, או בא לו בארוכה - חייב בקצרה – פטור. 
אם אדם נטמא בתוך העזרה, אסור לו להשתחוות או להשתהות במשך זמן השתווה, אלא לצאת מייד מן העזרה בדרך הקצרה ביותר. אם יצא בדרך שאינה הקצרה ביותר הרי הוא מתחייב (מכות במזיד וקרבן בשוגג).
 

הנושא

רבא מרחיב ומסביר את הדין של ''חובת היציאה בדרך הקצרה ביותר'' אשר למדנו במשנה: 
קצרה שאמרו דאפילו עקב בצד גודל ואפילו כל היום כולו.
רבא פוסק כי לא משנה באיזה קצב יציאה הוא יוצא, יכול להיות שהוא הולך כל כך לאט, ''עקב בצד אגודל'' במשך זמן ארוך ביותר, ואפילו כל היום כולו, גם במקרה כזה הוא פטור, כיוון שיצא בדרך הקצרה ביותר!
לאחר מכן, מסתפק אביי בדין אחר, ושואל את רבה: 
בא לו בארוכה שיעור קצרה מהו? שיעור גמירי וכי בא לו בארוכה שיעור קצרה פטור, או דלמא דוקא גמירי: בארוכה חייב בקצרה פטור?
אם נאמר שב''הליכה סבירה'' בדרך הקצרה לוקח לאדם ממוצע עשר דקות. שואל אביי: אם ילך בדרך הארוכה אבל בפחות מעשר דקות, האם אז יהיה פטור כיוון שהזמן שלקח לו הוא פחות מהזמן אשר היה לוקח לו בדרך הקצרה ביותר, או שמא קבעו הלכה קטגורית שבכל מקרה, אם הולך בדרך הארוכה הוא חייב?
ענה לו רבה: לא נתנה ארוכה להידחות אצלו. כלומר, בכל מקרה, אדם ההולך בדרך הארוכה מתחייב, ולא משנה כמה זמן הלך, אפילו שעשה זאת בריצה מטורפת! 
 

מהו המסר?

למדנו היום שתי הלכות אשר על פניו נראות קצת תמוהות:
1. הליכה איטית מאוד בדרך הקצרה ביותר – אינה "בעייתית" ולכן פטור.
2. הליכה מהירה מאוד בדרך ארוכה, למרות שהיא נעשית בזמן קצר יותר מאשר בדרך הקצרה – חייב.
העיקרון בשתי הלכות אלו ברור: יש קביעה הלכתית מאיזו דרך יש ללכת, ואם הולך בדרך שנקבעה – פטור, ואם הולך בדרך אחרת – חייב. נראה שיש לומר כי ''הדרך היא החשובה''. לא משנה כל כך באיזה אופן האדם צועד, באיזו מהירות, האם גבוהה מאוד או נמוכה מאוד, אלא חשוב לנו מאוד שיצעד בדרך שנקבעה – היא הדרך הנכונה.
עיקרון זה של חשיבות הדרך, מלמדת אותנו כי מאוד חשוב לנתב את האדם ל''אפיקים נכונים''. שהמסגרת והמסלול יהיו חיוביים וטובים. אפילו אם בפועל הוא נוקט בפעולה פחות טובה, אם המסגרת היא טובה הרי שהאדם צועד ב''כיוון החיובי''. עיקרון זה הינו חשוב ביותר בעולם החינוך: יש לתעל את הילד למסגרת חינוכית טובה וחיובית. מסגרת אשר בה הוא רואה, מרגיש וחווה כל הזמן דברים חיוביים ונכונים. גם אם הוא כרגע פועל ועושה דברים אחרים, גם אם אינו ''מקפיד על קלה כבחמורה'', זה פחות חשוב. חשובה האווירה בה הוא חי, חשוב הכיוון והמסגרת בה הוא נמצא.
צריך הרבה סבלנות ואורך רוח של ההורים ושל המסגרת בה הוא נמצא, יש לכבדו ולתת לו תמיכה ועידוד לעשייה חיובית, וסוף הטוב לבוא בעזרת ה' יתברך.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]