גליון "עלים לתרופה"
המו"ל: מכון "אור הצפון" דחסידי בעלזא - אנטווערפן, בלגיה
גליון אלף צ"ב, מדור "עלי הדף"
מסכת שבועות
דף כה ע"א

שבועה על מצוה קיומית - האם חלה השבועה?

מן השבועות שנמנות במשנתנו (כה ע"א) שהן חלות היא: "שבועה שאתן לאיש פלוני ושלא אתן", ודנו בגמרא אודות שבועה זו: "מאי 'אתן', אילימא צדקה לעני", כלומר, מה היתה שבועתו שעתיד ליתן, האם נשבע שיתן צדקה לעני, הלא "מושבע ועומד מהר סיני הוא, שנאמר (דברים טו, י) 'נתון תתן לו'", ואם כן, הא אין שבועה חלה לא לקיים את המצוה ולא לבטלה, ולכן הסיקו: "אלא מתנה לעשיר", ואין בכך משום מצוה, ושפיר חלה השבועה.

בסוגיא זו דנו הראשונים מכמה דינים בהלכות צדקה, שיתכן שאין בהם חובה גמורה, ושפיר היה שייך לומר בהם שהנשבע ש'אתן צדקה לעני' או 'שלא אתן צדקה לעני' באופנים הללו חלה השבועה. וכך כותב הרשב"א בסוגיין: "יש מגדולי רבותינו הצרפתים ז"ל שאמרו, דדווקא כשעני שואל ממנו צדקה - דהשתא מושבע ליתן לו, הא לעני דעלמא שבועה חלה עליו, דאינו חייב ללכת לפרנס עניים במדי", ולפי זה היה ניתן ליישב משנתנו בכה"ג, נשבע לתת לעני כשאין העני לפניו.

יסוד זה מצינו גם ברמב"ם (הל' מתנות עניים פ"ז ה"ב): "וכל הרואה עני מבקש והעלים עיניו ממנו ולא נתן לו צדקה, עבר בלא תעשה, שנאמר 'לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון'", הרי שרק כשרואים עני מבקש ומעלימים עין ממנו עוברים בלאו. אכן, מדברי הרמב"ם יש לדייק שמצד חובת מצות עשה של צדקה חובה לתת גם כאשר אין העני עומד לפנינו, כי בהלכה שלפניה כתב הרמב"ם: "מצות עשה ליתן צדקה לעניים כפי מה שראוי לעני... שנאמר 'פתוח תפתח את ידך לו'", ולא כתב שהמצוה היא רק כשהעני מבקש, ורק כלפי איסור הלאו כתב: "וכל הרואה עני מבקש והעלים עיניו ממנו ולא נתן לו צדקה עבר בלא תעשה" (ראה 'ראשון לציון' לבעל האוה"ח הק' יו"ד סי' רמז ס"א שדייק כן בדברי הרמב"ם). ולפי זה לא נוכל ליישב משנתנו באופן שאין העני לפניו, כי גם בכהאי גוונא מושבע ועומד מצד מצות עשה של צדקה, ואילו מדברי הרשב"א שהעיר כן בשם גדולי רבותינו הצרפתים, מוכח שגם כשאין העני לפני אין חובה מצד מצות עשה דצדקה.
עוד העיר הרשב"א וז"ל: "ונראה לי גם כן דדוקא במתנה מועטת כדי פרנסה לשעה [לא חלה שבועתו משום ש'מושבע ועומד הוא'], כמו שאמרו (ב"ב ט.) 'נותן לו פרנסת לינה', הא ביותר מכאן חייב [מצד שבועתו], דאינו מושבע להעשירו, וכל זה נכנס בכלל מה שאמרו 'אלא לעשיר', דלמעלה מן הצריך לו עכשיו עשיר הוא".

כיוצא בזה כתב הרא"ש בפירקין (סי' י) מצד הערה אחרת, וז"ל: "והוא הדין דהוי מצי למימר אחר שנתן כדי השגת ידו, דאין אדם מחויב ליתן כל אשר לו לצדקה, אלא הוי בכלל מתנה לעשיר". כוונתו היא כפי שנפסק בשו"ע (יו"ד סי' רמט ס"א): "שיעור נתינתה, אם ידו משגת יתן כפי צורך העניים, ואם אין ידו משגת כל כך, יתן עד חומש נכסיו, מצוה מן המובחר", ולכן כשאין ידו משגת אין כבר חובה לתת צדקה, ושפיר חלה השבועה בכי האי גוונא, מאחר שאינו מושבע ועומד, אלא, שכל האופנים הללו נכללים בכלל שבועה שאתן 'מתנה לעשיר', שאינו מושבע ועומד - וחלה השבועה, וכל כיוצא בזה שאין אנו נשבעים לתת - השבועה חלה.

הערה נוספת מצינו בדברי התוס' במס' נדרים (ח. ד"ה האומר) והיא, שהאדם יכול לפטור את עצמו מלתת פרוטה לעני כאשר ברצונו לתתה לעני אחר, ולדבריהם לכאורה גם כשעני בא ושואל על פתחים - ויש לו עני אחר שברצונו לתת לו, אין חובה לתת דווקא לעני זה העומד לפניו, ולכן נתקשו התוס' בדברי הגמרא בסוגיין: "וכי מושבע לתת לכל עני ועני מתנה, ומאי דוחקיה לשנויי בעשיר". וכן העיר בספר 'מחנה אפרים' (הל' שבועות סי' טו) אחרי שהביא הוכחה מגמרא מפורשת במס' נדרים (סה:) "שאין אדם מחוייב לתת צדקתו לכל העניים, אלא כל שנותנו למי שהוא רוצה יצא ידי חובתו", נתקשה בסוגייתנו: "הלא יכול לפטור עצמו כשיתן צדקתו לעני אחר", ואם כן תחול השבועה, אחרי שאינו מושבע ועומד (ועי' בדבריהם מה שרצו ליישב בזה, ואכמ"ל).

בעמדנו בהערה זו של התוס' במס' נדרים והמחנ"א נציין לדברי התשב"ץ בתשובות (ח"ב סי' קסג), שהוכיח מכח הערה זו, שמכאן נמצינו למדים שגם מצוה קיומית נחשבת 'מושבע ועומד', והיינו, שהגם שאין חובה לתת לעני זה דווקא, כי יכול לפטור עצמו בכך שנותן לאדם אחר, אולם, סוף סוף כשיתן לעני זה מצוה קעביד, נחשב הדבר 'מושבע ועומד מהר סיני', ולא תחול השבועה - בין שבועה לקיים מצוה זו ובין לבטלה. דברי התשב"ץ מוסבים כלפי מה שנשאל אודות אחד שנשבע שלא יעבור לפני התיבה, שפסק בזה, שנחשב כשבועה לבטל את המצוה, והגם שאין חובה על כל אחד לרדת לפני התיבה, אכן, כיון ששייך בזה מצוה מן התורה של "ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כב, לב), והגם שאינה כי אם מצוה קיומית, כי גם אחרים יכולים לרדת לפני התיבה ולהוציא את הרבים בקדיש וקדושה, נחשבת השבועה כנשבע לבטל את המצוה.

לפי יסוד זה מתיישבים גם שאר ההערות שהבאנו מדברי הראשונים, דלכאורה ברור שגם גדולי הצרפתים יודו שבנתינת צדקה לעני - גם כשלא ביקש, מקיימים מצוה דאורייתא, אלא, שאין מצוה חיובית בכך, וכיוצא בזה הוא גם כשיתן האדם יותר מכפי שידו משגת - נחשב הדבר קיום מצות צדקה, אלא שאין חובה בכך, ולפי דברי התשב"ץ שגם מצוה קיומית נחשבת 'מושבע ועומד', לא היה ניתן ליישב משנתנו באופנים הללו, כי סוף סוף גם בהם נחשב 'מושבע ועומד'. נמצא, שאלו הראשונים שאכן העירו שיש ליישב משנתנו באופנים הללו, סוברים, שרק 'מצוה חיובית' נחשבת 'מושבע ועומד', ואילו 'מצוה קיומית' אינה נחשבת 'מושבע ועומד', וחלה השבועה בין לקיים את המצות ובין לבטל את המצוה, ועל כן שפיר העירו מה שהעירו (ראה שו"ת 'עונג יום טוב' סי' א; 'מרומי שדה' בסוגיין).