כבוד חכמים
קידושין נז ע"א
"עד שבא רבי עקיבא ודרש: (דברים י, כ) אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא - לרבות תלמידי חכמים".
מדוע עד שבא רבי עקיבא לא עלה על הדעת שראוי לירא ולכבד תלמידי חכמים?
ומצד שני קשה לאידך גיסא, הכיצד מכבדים כל כך את החכמים? הרי לעומתו יתברך הם כאין וכאפס, "שרגא בטיהרא מאי אהני" (מסכת חולין דף ס ע"ב) – מה תועלת יש בנר בצהרים?!
אלא שדוקא בצהרים אין מאור הנר כלום, מה שאין כן במחשך הליל, בגלות.
שאמרו במסכת ברכות דף כח ע"ב: "כשחלה רבי יוחנן בן זכאי, נכנסו תלמידיו לבקרו... אמרו לו: רבינו, ברכנו! אמר להם: יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. אמרו לו תלמידיו: עד כאן? - אמר להם: ולואי! תדעו, כשאדם עובר עבירה אומר: שלא יראני אדם".
רבן יוחנן בן זכאי בזמן החורבן היה, בפתח הגלות. ותקנותיו – משחרב בית המקדש היו, זכר למקדש, משום מהרה יבנה בית המקדש. עד ימיו היו שיריים של השגחה בגילוי פנים, משום כך מורא שמים עוד היה בנמצא. אך צוואתו לתלמידיו עבור אחר ימיו היתה: יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם, כי ההשגחה בהסתר פנים, לכן מורא שמים יוכל להתקיים רק באמצעות מורא בשר ודם, במורא שלוחיו אשר בארץ. ואמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא: (ברכות דף ח ע"א) "מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד".
גם רבי עקיבא בפתח הגלות היה, וגם שמו – עקיבא, מורה על הגלות. עקיבה הוא עקביה הוא יעקב. והשם יעקב הוא שמו של ישראל בהיותו במחשך הגלות, כמבואר מהמקרא ומהתלמוד בקישור זה.
משבא רבי עקיבא – משירדה חשכת הגלות הכבידה לעולם, נדרשה הדרשה: אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא - לרבות תלמידי חכמים. כי דוקא ביראת תלמידי חכמים באים ליראת ה'.
