חלוקת אחריות / רפי זברגר

שבועות מג ע''א-ע''ב

הקדמה

למדנו במשנה אשר פתחה את פרקנו, פרק ''שבועת הדיינים" עקרונות בנוגע לשבועת דאורייתא של מודה במקצת, ושבועת היסת מדרבנן, כאשר הנתבע כפר בכול התביעה.
המשנה בדף שלנו מיישמת עקרונות אלו במקרה של הלוואה, אשר הלווה נתן משכון למלווה כביטחון להלוואה, והמשכון אבד בהיותו אצל המלווה.
 

הנושא

נלמד את ארבעת המקרים שהמשנה דנה עליהם ברישא של המשנה, ואת הכלל המובע בסיפא. בשני המקרים הראשונים, המלווה תובע את הלווה, ובשנים האחרונים, הלווה תובע את המלווה. נקדים ונאמר כי בכל סלע ישנם שני שקלים, ובכל שקל ישנם שני דינרים (כלומר שבסלע ישנם ארבעה דינרים) :
1. המלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון, אמר לו: סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה, והלה אומר: לא כי אלא סלע הלויתני עליו וסלע היה שוה פטור – המלווה טוען כי סכום ההלוואה היה סלע, וערך המשכון היה שקל, לכן הלווה עדיין חייב שקל, והלווה טוען שערך המשכון היה סלע, ולכן אינו חייב למלווה כלום. מכיוון שהלווה כפר בכל התביעה (שקל) הריהו פטור משבועת מודה במקצת (אבל חייב בשבועת היסת מדרבנן, ככל אדם הכופר בכל התביעה). 
2. סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה, והלה אומר: לא כי אלא סלע הלויתני עליו ושלשה דינרים היה שוה חייב – מקרה דומה לרישא, אך הלווה מודה שהמשכון היה שווה שלושה דינרים, כך שהוא עדיין חייב דינר. כיוון שהוא הודה במקצת הטענה (נתבע שקל ומודה על דינר) – חייב שבועת מודה במקצת.
3. סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה, והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתיך עליו וסלע היה שוה פטור – הלווה טוען כי ערך המשכון היה כפול מערכה של ההלוואה (הלוואה סלע והמשכון שני סלעים), לכן הוא תובע מהמלווה שקל, והמלווה טוען כי ערכם היה זהה, כלומר – המלווה כופר בכל התביעה, ולכן יהיה פטור משבועת מודה במקצת (אך חייב בשבועת היסת מדרבנן).
4. סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתיך עליו וחמשה דינרים היה שוה חייב – מקרה דומה למקרה הקודם, אך כאן המלווה מסכים שערך המשכון היה גדול יותר מערך ההלוואה (חמשה דינרים) אך כופר בטענת הלווה כי המשכון היה שווה שני סלעים (שמונה דינרים). מכיוון שהוא הודה במקצת הטענה, מתחייב בשבועת מודה במקצת. 
סיפא: ומי נשבע? מי שהפקדון אצלו, שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון – הגמרא דנה מייד בתחילתה על איזה מארבעת המקרים מדברת הסיפא. 
אילימא אסיפא ותיפוק ליה דשבועה גבי מלוה -לא ייתכן שהסיפא מדברת על המקרה האחרון, בו הלווה תובע את המלווה והמלווה נשבע, שהרי זו ''שבועה רגילה'' כאשר הנתבע מודה במקצת טענת התובע, וחייב שבועת מודה במקצת מן התורה. 
ולכן מגיעה הגמרא למסקנה כי מדובר על המקרה השני, שהוא ה''סיפא של הרישא'': סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה, והלה אומר: לא כי אלא סלע הלויתני עליו ושלשה דינרין היה שוה - חייב דשבועה גבי לוה, היא ושקלוה רבנן מלוה ושדיוה אמלוה – במקרה זה התובע הוא המלווה, ובאופן עקרוני על הלווה חלה שבועת ''מודה במקצת'', אך מכיוון שהמשכון היה ביד המלווה, ואנו חוששים שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון , כלשון המשנה בסיפא. כלומר, אם הלווה יישבע, אנו חוששים שהמלווה יוציא את הפיקדון (יימצא הפיקדון, או שהוא שיקר בטענתו כי הפיקדון אבד), ויתברר מייד ערכו של המשכון, מחשש שמא שבועת הלווה בערך המשכון הייתה שקרית. לכן מעבירים את השבועה מן הלווה אל המלווה, והוא ''נשבע ונוטל'' את ערך התביעה. 
הגמרא מצטטת את הסברו של רב אשי לגבי המקרה השני: זה נשבע שאינה ברשותו וזה נשבע כמה שוה. כלומר, גם הלווה וגם המלווה נשבעים. המלווה נשבע שהמשכון אינו ברשותו (כדי שלא יוציא את המשכון לאחר שבועת הלווה) והלווה נשבע שבועת מודה במקצת, ככל התורה המכילה את השבועה על הנתבע ולא על התובע. ומסיימת הגמרא בהבנת המשנה לפי שיטה זו של רב אשי: הכי קאמר: במי נשבע תחלה? מי שהפקדון אצלו שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון.
המשנה קובעת כי המלווה חייב להקדים ולהישבע, כדי שכאמור, לא יישבע הלווה תחילה, ולאחר מכן יוציא המלווה את המשכון וניווכח כי הלווה נשבע לשקר. 
 

מהו המסר?

למדנו בדינו של רב אשי את עיקרון ''חלוקת אחריות''. לכל אחד יש אחריות וחובה משלו. המלווה חייב ''להסיר את העננה'' ואת החשש שמא הפיקדון נמצא בידו, והוא עלול להוציאו לאחר שבועת הלווה. ולעומת זאת, הלווה שהוא הנתבע, במקרים של הרישא, חייב להישבע כמו כל נתבע המודה במקצת, אשר מתחייב בשבועה דאורייתא של מודה במקצת.
עיקרון של ''חלוקת אחריות'' יש ליישם בכל מיני תחומים בחיים. כמובן, בעבודה: כל אחד אחראי על תחום מסוים, וחלה עליו אחריות וחובה למלא את אחריותו ולעשות את המוטב. אך גם באפיקים נוספים בחיים מומלץ ליישם עיקרון זה. בכל חברה, קהילה או משפחה, כדאי לחלק אחריות לכמה שיותר אנשים, כדי ''שירגישו שהם עושים משהו'', וגם בגלל העובדה, שכשרובצת אחריות על מישהו, הוא פועל ועושה דברים בצורה הרבה יותר טובה ואפקטיבית.
לכן כדאי להשתדל לא להטיל את כל המטלות על אדם אחד או מספר אנשים מצומצם, למרות שהם ''אוהבים ורוצים לקחת אחריות'', אלא להאציל ולהקנות את האחריות לכמה שיותר גורמים ואנשים, בכל מערכת שלא תהיה.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]