לעגל פינות / רפי זברגר

עבודה זרה סב ע"א-ע''ב

הקדמה

היום אנו מתחילים את פרק חמישי: השוכר את הפועל. המשנה הראשונה עוסקת בשכר המגיע עבור מלאכה ביין נסך: 
השוכר את הפועל לעשות עמו ביין נסך - שכרו אסור, שכרו לעשות עמו מלאכה אחרת, אע"פ שאמר לו העבר לי חבית של יין נסך ממקום למקום - שכרו מותר. 
אם אדם שוכר פועל לעשות מלאכה ביין נסך – גם השכר עבור אותה מלאכה נאסר בהנאה (ובוודאי שנאסר בשימוש ישיר). אבל ממשיכה המשנה, אם שכר את הפועל לעשות מלאכה שאינה קשורה ביין נסך, למרות שתוך כדי עבודה, ביקש ממנו להעביר חבית של יין נסך, הרי ששכרו מותר, כיוון ששכרו ניתן לו על דברים אחרים ולא על יין נסך. 
הגמרא מנסה להבין את טעם האיסור ליהנות משכר עבודה ביין נסך. 
ניסיון ראשון קבע כי כל איסור, כמו יין נסך, גם שכרו נאסר. הסבר זה נדחה כיוון שמצאנו איסורים כמו ערלה וכלאי הכרם, ששכרם אינו נאסר (מותר לקדש בדמי הערלה המתקבלים תמורת מכירת ערלה או כלאי הכרם).
ניסיון שני קבע, כי כמו שממון המתקבל תמורת מכירת עבודה זרה ''נתפש'', וחלים עליו דיני עבודה זרה (כמו גם דמים על מכירת יין נסך), כך גם שכר מלאכה של עבודה זרה ויין נסך ''נתפש''. 
גם הסבר זה נדחה, מכיוון שמצאנו בדינים אחרים, כמו בשביעית, שלמרות שדמי שביעית אסורים (הכסף המתקבל ממכירת פירות שביעית, מקבל ''דיני קדושת שביעית'') , שכרו של הפועל מותר.
בסוף מגיעה הגמרא למסקנה, כי שכר פועל של יין נסך נאסר בעקבות קנס שקנסו חכמים בשביעית וביין נסך. 
 

הנושא

מכיוון שהזכרנו דיני שביעית, מצטטת הגמרא סיפור בנושא שביעית, בסוף עמוד ב':
דבי רבי ינאי יזפי פירי שביעית מעניים ופרעו להו בשמינית. אתו אמרו ליה לרבי יוחנן, אמר להו: יאות הן עבדין.
אנשי ביתו (או תלמידיו) של רבי ינאי, לוו פירות שביעית מעניים, והחזירו להם את החוב בשנה השמינית. שאלו את רבי יוחנן האם חלה על פירות שנה שמינית קדושת שביעית, כיוון שהם חליפי פירות שביעית? ענה להם רבי יוחנן כי הם נהגו כשורה ומותר לאכול את פירות שמינית, כיוון שפירות שביעית כבר נאכלו, ולכן זו אינה פעולת חליפין בפירות שביעית! באופן זה ''הכשירו'' חכמים אלו את פירות שביעית של אותם עניים, שהרי מותר לאכול פירות שביעית עד זמן הביעור, לאחר מכן – מוציאים את הפירות מן הבית והם נאסרים (לפי דעה אחת). באופן זה, הוחלפו פירות שביעית לפני מועד איסורם בפירות שנה שמינית המותרים באכילה! 
הרדב''ז כתב, שהיתר כזה ניתן אך ורק לפירות של עניים, ולא הותר בפירות של אנשים שאינם עניים, כיוון שבכל אופן זה נראה כעשייה סחורה בפירות שביעית, אשר אסורה מהתורה.
 

מהו המסר?

למדנו היום, כי למרות שפעולה מסוימת נראית כמו ''עשיית סחורה בפירות שביעית'', התירו חכמים לבצעה, כדי לעזור ולסייע לעניים ''החיים מן היד אל הפה''.
היתר זה מלמד אותנו, כי ניתן ''לעגל פינות'' כאשר יש ''צרכים מיוחדים'', כמו עזרה וסיוע לעניים קשיי יום. פעולה אשר אסורה בדרך כלל, בגלל מראית עין או סיבה דומה, אנו מתירים אותה בגלל הצורך הגדול לסייע לעניים.
ניתן ליישם עיקרון זה גם בתחומים אחרים בחיים. אפשר לשקול בכובד ראש, לעשות פעולה שבדרך כלל אנו נמנעים מלעשות (רק אם האיסור נובע ממראית עין וכדו'), אם באמת יש צרכים מיוחדים.
הגדרת ''צורך מיוחד'' יכולה להיות, כמו במקרה שלנו, סיוע לקשיי יום, אך בהחלט יכולה להיות גם קשיים אחרים, כמו קושי בלימודים, קשיים חברתיים, קושי פסיכולוגי או כל קושי אחר.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]