למדו מקרא
הוריות ד ע"ב
"מתני'. הורו בית דין שוגגין ועשו כל הקהל שוגגין - מביאין פר, מזידין ועשו שוגגין - מביאין כשבה ושעירה".
ופירש (רש"י) המפרש: "הורו ב"ד מזידין ועשו הקהל שוגגין - לא הוי הוראה מעליא דאם כל עדת ישראל ישגו כתיב דבעינן שוגגין בב"ד והכא הוה ליה שגגת מעשה בלא הוראה ומביאין כל אחד מן הקהל כשבה או שעירה דכיחיד דמו".
וקשה, מדוע כשהורו בית דין מזידין ועשו כל הקהל שוגגין נחשב להם הדבר לשגגה ולא לאונס גמור, וכי מה יכלו לעשות, הרי מבואר במשנה הראשונה במסכת שרק כלפי תלמיד שהגיע להוראה קיימת הטענה שצריך היה להחכים ולדעת?
אלא שכתב רבינו יהונתן מלוניל על הרי"ף:
"מזידין ועשו שוגגין כלומר אם [לא] טעו ב"ד בדבר שאין הצדוקין מודין בו אלא הורו בדבר שהצדוקין מודין בו דחשבינן להו כמזידין אף על פי שעשו הקהל כהוראתן (שענין) ולא הרגישו בטעותן מביאין כשבה או שעירה ולא פר דהא אין אלו תולין בב"ד אלא טעות הוא וכשגגת מעשה חשבינן ליה ומייתו כשבה או שעירה כל אחד ואחד כדין יחיד בשגגת מעשה דהא לא הויא הוראה כלל אלא טעות וכ"ש אם היו ב"ד מזידין לגמרי כשהורו להם שחלב היה מותר היו מכירין וכופרין אלא חס ושלום שלא תהא כזאת בישראל".
לפי האוקימתא הראשונה שכתב מתורצת הקושיה, שכן על כל אחד מישראל קיימת חובה להכיר את המפורש בתורה, שאמרו במסכת קידושין דף ל ע"א: "למדו מקרא - אין מלמדו משנה; ואמר רבא: מקרא - זו תורה", ושם במסכת קידושין דף כט ע"ב: "ת"ר: הוא ללמוד ובנו ללמוד - הוא קודם לבנו".
