לימודי יסוד / רפי זברגר

הוריות ג ע"ב - ד ע''א

הקדמה

למדנו במשנה בדף ג' כלל המגדיר איזה פסק של בית דין מחייב להביא פר העלם דבר של ציבור:
הורו ב"ד לעקור את כל הגוף, אמרו: אין נדה בתורה, אין שבת בתורה, אין עבודת כוכבים בתורה - הרי אלו פטורין. הורו לבטל מקצת ולקיים מקצת - הרי אלו חייבין.
אם הורו בית דין לעקור מצווה שלימה מן התורה, כמו דיני נידה, שבת או עבודת כוכבים – אין זה מחייב פר העלם דבר של ציבור. המשנה ממשיכה ומתארת אילו פסקים שאינם עוקרים דבר מן התורה, מחייבים בפר העלם דבר של ציבור: 
1. אמרו יש נדה בתורה אבל הבא על שומרת יום כנגד יום פטור – דין ''שומרת יום כנגד יום'' מדבר על אשה הרואה דם שבין תקופת נידה אחת לשנייה. בימים אלו, אם היא רואה יום אחד, היא צריכה ''לשמור נקיים'' יום אחד בלבד ולאחר מכן יכולה לטבול ולהיטהר. אם רואה יומיים – כנ''ל: לכל יום היא שומרת ''יום כנגד יום'', טובלת ונטהרת. 
אם בית הדין פסק כי יש איסור נידה, אך אין איסור של ''שומרת יום כנגד יום'' זהו פסק שאינו עוקר מצווה שלמה מן התורה אלא רק חלקה. 
2. יש שבת בתורה אבל המוציא מרה"י לרה"ר פטור – מהתורה לא כתוב במפורש כי אין להכניס מרשות הרבים לרשות היחיד, אלא רק איסור הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים. אם בית הדין פסק כי אסור להוציא, אך מותר להכניס לרשות היחיד, לא עקרו דין שלם מן התורה, אלא רק חלקו. 
3. יש עבודת כוכבי' בתור' אבל המשתחווה פטור – אם חכמים פסקו באופן עקרוני כי אין לעבוד עבודה זרה, בפעולות כמו שחיטה והקטרה, אך התירו להשתחוות אליה, בכך לא עקרו את כל המצווה אלא רק חלקה. 
מביאה הגמרא את הפסוק אשר כבר הזכרנו לעיל (ויקרא, ד', י''ג) המלמד אותנו דין זה: וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל , דורשת הגמרא על המילים נֶעְלַם דָּבָר - דבר ולא כל הגוף. נעלם רק דבר מסוים, ולא כל גוף הדבר. 
 

הנושא

הגמרא מוסיפה עוד תנאים לחיוב הבאת פר העלם דבר של ציבור, נציג אחד מהם: 
אמר רב יהודה אמר שמואל: אין ב"ד חייבין עד שיורו בדבר שאין הצדוקין מודין בו, אבל בדבר שהצדוקין מודין בו – פטורין. מאי טעמא? זיל קרי בי רב. 
רב יהודה בשמו של שמואל מלמד אותנו כי הפסק של בית הדין המחייב פר העלם דבר של ציבור חייב להיות בנושא ''שאין הצדוקים מודים בו'', כלומר, נושא שלא ניתן ללמוד אותו ישירות מן התורה. שהרי הצדוקים מאמינים רק בהלכות הכתובות מפורשות בתורה, אין הם מאמינים בהלכות שהועברו בעל פה מדור לדור, ממשה רבינו דרך כל הדורות עד ימינו. 
הגמרא מסבירה את טעמו של רב יהודה במשפט ''חזק'': ''זיל קרי ביה רב''. פירוש מילולי של משפט זה: לך תלמד אצל הרב (בבית המדרש). משמעות משפט זה: הנושא הוא ''כל כך פשוט'' כך שכל תלמיד יכול ללמוד אותו. אם זהו המצב, הרי שהעובר על האיסור, אינו מוגדר כשוגג אשר רק פסק בית הדין גרם לו לעבור על העבירה, אלא העובדה שהוא לא למד ולא הכיר ''הלכה כל כך פשוטה'' הופכת אותו להיות ''שוגג קרוב למזיד'', ולכן אין מביאים בעקבותיה פר העלם דבר של ציבור. 
 

מהו המסר?

למדנו היום כי עבירות של ''נושאים פשוטים'' שכל אחד נגיש אליהם ויכול ללמוד אותם, הופכים את העובר עליהם להיות ''קרוב למזיד''. הנגישות הופכת את הנושא להיות חובה המוטלת על כל אחד ואחד.
אנו לומדים מכך מידה ב"לימודי חובה''. האדם לא יכול להיפטר בטענה של ''לא ידעתי'', ''לא למדתי'' וכדו', בנושאים שהיו נגישים לו ויכול היה בקלות ללמוד אותם. לאור זאת, אנו חייבים להפנים זאת לעצמנו וגם לילדינו, את החובה הבסיסית של ''לימודי יסוד''. מושג זה אינו רק אפיק לימוד באוניברסיטה, אלא חובה פשוטה ותמידית המוטלת על כולנו להשקיע בלימודים, ולא להסתתר מאחורי יכולות של אנשים אחרים, גדולים ככל שיהיו.


המאמר לע''נ  אבי מורי: ר' שמואל ב''ר יוסף, אמי מורתי: שולמית ב''ר יעקב, וחמי: ר' משה ב''ר ישראל פישל ז''ל
תגובות תתקבלנה בברכה ל: [email protected]