צרתך בבבל
הוריות יא ע"ב
"בעא מיניה רבי מרבי חייא: כגון אני מהו בשעיר? אמר ליה: הרי צרתך בבבל. איתיביה: מלכי ישראל ומלכי בית דוד, אלו מביאים לעצמם ואלו מביאים לעצמם? אמר ליה: התם לא כייפי אהדדי, הכא אנן כייפינן להו לדידהו.
רב ספרא מתני הכי: בעא מיניה רבי מרבי חייא: כגון אני מהו בשעיר? אמר ליה: התם שבט, הכא מחוקק, ותניא: (בראשית מט, י) לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה - זה ראש גולה שבבבל, שרודה את ישראל במקל, וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו - אלו בני בניו של הלל, שמלמדים תורה לישראל ברבים".
פירש (רש"י) המפרש: "אמר ליה הרי צרתך בבבל - ראש גולה שבבבל דהוי על גבך ואנן בעינן שאין על גביו אלא ה' אלהיו".
כלומר שזו היתה כוונת רבי חייא, וכפי שפירש בסוף: "הכא אנן כייפינן להו לדידהו". אולם בתחילה הבין רבי מלשון "צרתך" שכוונת רבי חייא לשני מנהיגים שוים במקומות שונים, שהרי השווה למלכי ישראל ומלכי בית דוד.
וקשה:
א. הכיצד אם כן השתמש רבי חייא במילה "צרתך", הרי צרות שוות הן ואינן כפופות זו לזו?
ב. אמרו: (עירובין דף צב ע"א; יבמות דף מג ע"א) "וכי רבי לא שנאה, רבי חייא מנין לו?!", כלומר שלא יתכן שרבי חייא לימד את רבי רבו את דין הברייתא שהובאה בסמוך שאין שעיר אלא בנשיא שאין על גביו אלא ה' אלהיו. וכיון שרבי חייא הכיר את הדין, ודאי שגם רבי כבר הכירו. וכן גם לא יתכן שרבי חייא גילה לרבי את העובדה שהוא כפוף לראש הגולה! אז למה לא ידע רבי שהוא אינו בדין שעיר?
ג. הקיסרות הרומית היא ששלטה בארץ ישראל, ואם רבי לא ראה את עצמו כמוגבל בידי שלטון הקיסר, בודאי שגם לא היה כפוף לראש הגולה המרוחק השרוי תחת שלטון פרסי.
ד. לנוסח דמתני רב ספרא שרבי חייא ענה: "התם שבט הכא מחוקק", היכן התשובה בזה לשאלת רבי?
אלא שאמרו במסכת סנהדרין דף ה ע"א:
"אמר רב: האי מאן דבעי למידן דינא, ואי טעה מיבעי למיפטרא - לישקול רשותא מבי ריש גלותא. וכן אמר שמואל: לשקול רשותא מבי ריש גלותא. פשיטא, מהכא להכא (מריש גלותא לבבל, למידן דינא בבבל) ומהתם להתם (מנשיא דארץ ישראל, לדון בארץ ישראל) - (מהני), ומהכא להתם - (נמי) מהני דהכא שבט והתם מחוקק. כדתניא: לא יסור שבט מיהודה - אלו ראשי גליות שבבבל, שרודין את ישראל בשבט. ומחקק מבין רגליו - אלו בני בניו של הלל, שמלמדין תורה ברבים".
ופירש תוספות: "והיינו טעמא משום דראש גולה מזכרים ונשיא שבא"י מנקבות כדאמר בירושלמי".
הירושלמי הוא במסכתות כלאים פרק ט ה"ג; וכתובות פרק יב ה"ג: (הביאורים מפירוש ידיד נפש)
רַבִּי הֲוֵה עָנְוָון סָגִין היה ענו מאד וַהֲוֵה אָמַר... אִין סָלִיק רַב הוּנָא רֵישׁ גָלוּתָא לְהַכָא, אֲנָא מוֹתִיב לֵיהּ לַעִיל מִינָיי אם רב הונא ראש הגולה יעלה לכאן, אושיב אותו מעלי. דְּהוּא מִן משבט יְהוּדָה, וַאֲנָא מִבִּנְיָמִין. גם רבי בא משבט יהודה וממלכות בית דוד, רב הונא עדיף דְהוּא מִן דִּכְרַיָא וַאֲנָא מִן נוּקְבְתָא שהוא מתייחס לשבט יהודה בן אחר בן, ואני מתייחס לשבט יהודה דרך אמי, ומצד אבי אני מתייחס לשבט בנימין. חַד זְמַן אָעַל רַבִּי חִיָּיא רוֹבָה לְגָבֵּיהּ פעם אחת נכנס רבי חייא הגדול אצלו אָמַר לֵיהּ, הֵא רַב הוּנָא לְבַר הנה רב הונא בחוץ! נִתְכַּרְכְּמוּ פָּנָיו שֶׁל רַבִּי שהבטיח להושיב אותו מעליו. אָמַר לֵיהּ אמר לו רבי חייא, לא הוא בא אלא אֲרוֹנוֹ בָּא. אָמַר לֵיהּ אמר לו רבי פּוּק וְחָמִי מַאן בָּעֵי לָךְ לְבַר צא בחוץ וראה מי צריך אותך שם וּנְפַק וְלָא אַשְׁכַּח בַּר נַשׁ יצא ולא מצא שם אדם וְיֵדַע דְהוּא כָּעִיס עָלוֹי וידע שרבי כעס עליו. עֲבַד דְּלָא עָלִיל לְגָבֵּיהּ תְלָתִין יוֹמִין ולא נכנס אצלו ל' יום.
הרי שרבי חייא הכיר את מחויבותו של רבי לפנות את כסאו עבור ראש הגלות שבבבל המיוחס ממנו. ופניו של רבי נתכרכמו כשחשש לכסאו, ממש כחשש אשה מפני צרתה שענינה קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי (בראשית ל, טו). ואת זאת הזכיר רבי חייא לרבי וטען שמשום כך נחשב ראש הגלות כעל גביו של רבי.
וזהו דמתני רב ספרא בסוגייתנו: "לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה - זה ראש גולה שבבבל, שרודה את ישראל במקל, וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו - אלו בני בניו של הלל, שמלמדים תורה לישראל ברבים" וכך אמרו גם בסנהדרין דף ה ע"א: "לא יסור שבט מיהודה - אלו ראשי גליות שבבבל, שרודין את ישראל בשבט. ומחקק מבין רגליו - אלו בני בניו של הלל, שמלמדין תורה ברבים". כלומר ששבט ההנהגה שמור לבני שבטו של יהודה ממש. על אף שקיימים מנהיגים מחוקקים גם בנולדים "מבין רגליו" כלומר מבנותיו, ככתוב: וּבְשִׁלְיָתָהּ הַיּוֹצֵת מִבֵּין רַגְלֶיהָ וּבְבָנֶיהָ אֲשֶׁר תֵּלֵד (דברים כח, נז).
