הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
"תרוייהו" – הלכה כרבים
[תנאים ואמוראים; כללי פסיקה; מונחי מפתח]
זבחים לג ע"א
מכלל דתרוייהו סבירא להו: טומאה דחויה היא בצבור.
1.
הגמרא אומרת ש"תרוייהו" - גם אביי וגם רבא – סוברים שטומאה דחויה בציבור [ולא "הותרה"].
בדרך כלל הביטוי "תרוייהו" בא ללמד שלמרות שמדובר בשני אמוראים שהם ברי פלוגתא באופן כללי, הרי בנושא זה הם שווים.
2.
רש"י מסכת זבחים דף לג עמוד א:
דתרוייהו - אביי ורבא סבירא להו טומאה דחויה היא בצבור
ונ"מ [=ונפקא מינה] למיהוי מאן דאמר בפ"ק דיומא דף ו) דאמר הותרה היא בציבור יחיד במקום רבים.
רש"י מוסיף: הגמרא ציינה בפירוש ששניהם [אביי ורבא] סוברים כך, כדי לקבוע שהם נחשבים כשתי דעות לעומת דעה אחת במסכת יומא שחולקת. ויש כאן "רבים" כנגד יחיד. והלכה כמותם ["יחיד ורבים – הלכה כרבים"].
2.1
לכאורה, היה מקום לומר שעצם זה שהגמרא משתמשת בביטוי "תרוייהו" כוונתה לפסוק כך. אולם מרש"י משמע במפורש לא כך.
3.
הסוגיה שרש"י מתייחס אליה:
תלמוד בבלי מסכת יומא דף ו עמוד ב:
ועד שאתה מפרישו מטומאת ביתו, הפרישהו מטומאת המת!
אמר רב תחליפא אבוה דרב הונא (בר תחליפא) משמיה דרבא: זאת אומרת טומאת המת הותרה היא בציבור.
רבינא אמר: אפילו תימא טומאת המת דחויה היא בצבור - טומאת המת לא שכיחא, טומאת ביתו שכיחא.
איתמר, טומאת המת, רב נחמן אמר: הותרה היא בציבור, ורב ששת אמר: דחויה היא בציבור.
היכא דאיכא טמאין וטהורין בההוא בית אב - כולי עלמא לא פליגי דטהורין עבדי, טמאין לא עבדי. כי פליגי - לאהדורי ולאתויי טהורין מבית אב אחרינא. רב נחמן אמר: היתר היא בציבור, ולא מהדרינן. ורב ששת אמר: דחויה היא בציבור, ומהדרינן. איכא דאמרי: אפילו היכא דאיכא טהורין וטמאין בההוא בית אב פליג רב נחמן ואמר, עבדי נמי טמאין...
כלומר, רש"י בסוגייתנו סובר שדעתו של רב נחמן במסכת יומא נחשבת דעת יחיד. ומדובר בטומאת מת.
4.
אבל קשה, שהרי גם רב תחליפא סובר כך, ואין כאן דעת "יחיד".
4.1
ויותר קשה, שהרי רב תליפא אמר בשם רבא עצמו. וסותר לרבא בסוגייתנו!
5.
אלא כנראה, שכוונת רש"י לומר: יש יותר "רבים" שסוברים "טומאת מת דחויה בציבור": רבא ואביי בסוגייתנו, ורב ששת במסכת יומא. סה"כ 3 אמוראים. נראה לי שאף רבינא שם סובר כך.
ואילו "טומאת מת הותרה בציבור" סוברים שני אמוראים: רב תחליפא ורב נחמן: 2 אמוראים. יוצא שהלכה צריכה להיות כרבים: 3 [או 4] מול 2. וגם למיעוט כזה רש"י קורא: "יחיד".
6.
תוספות מסכת זבחים דף לג עמוד א:
הגה"ה מכלל דתרוייהו סבירא להו טומאה דחויה היא בציבור - והא דאמר רב תחליפא משמיה דרבא זאת אומרת הותרה היא בציבור בפ"ק דיומא דף ו:)
תוס' בסוגייתנו מקשה: הרי בגמרא ביומא [שהבאנו לעיל] כתוב שרב תחליפא אומר בשם רבא שטומאת מת הותרה בציבור ולא כמו דברי רבא בסוגייתנו! [כלעיל בסעיף 4.1]
5.
עונה תוס':
זאת אומרת ולא סבירא ליה.
במסכת יומא רב תחליפא אומר אמנם בשמו של רבא אבל גם שם רבא עצמו אמר בלשון "זאת אומרת..." ומשמע מכך שרבא עצמו לא סובר כך. וממילא דעת רבא היא כבסוגייתנו, ש"טומאה דחויה בציבור".
5.1
אמנם התוס' במסכת יומא מתרץ באופן שונה, ויתכן שלפי זה יש כאן מחלוקת צדדית לגבי משמעות המושג "זאת אומרת".
6.
לפי התוס' הנ"ל אנו לומדים שגם רב תחליפא יתכן שסובר כרבא ומצטרף לדעתו, אלא שרק אמר "זאת אומרת" מהנלמד מהמשנה, שם. ויוצא שרק דעת רב נחמן שם סוברת ש"טומאה הותרה בציבור", וזוהי דעת יחיד ממש כפשט דברי רש"י [ולא כדברינו לעיל בסעיף 5].
7.
וראה ב"מתיבתא", עמוד רסה, הערה ד, שהב"ח הביא דעה נוספת – רבא בר אהילאי - שסוברת ש"טומאה הותרה בציבור".
7.1
והוא מסביר: לכאורה בסוגייתנו יש לפסוק כאביי ורבא מפני שהם "בתראי" לעומת רב נחמן במסכת יומא, ואין צורך להשתמש בכלל של "יחיד ורבים – הלכה כרבים" [משמע מדבריו שהכלל היותר "גדול" הוא "הלכה כבתראי", וזה קצת קשה, כי נראה מכל בעלי הכללים שהכלל "יחיד ורבים – הלכה כרבים" הוא החשוב יותר.
לכן, אומר הב"ח ישנה דעת רבא בר אהילאי, שגם הוא "בתראי" ואין לאביי ורבא יתרון.
7.2
לכן פוסקים כרבא ואביי "רק" בגלל שהם "רבים".
7.2.1
וצריך לומר שהם רבים לעומת רבא בר אהילאי ורב נחמן [וכפי שהסברתי בדעת רש"י, שהכלל "יחיד ורבים – הלכה כרבים" תופס גם לגבי "רבים ו"יותר רבים" שהלכה כ"יותר רבים"].
8.
וראה שם במסכת יומא דף ז שהוספנו דיון לגבי הכלל, שבמחלוקת בין רב נחמן ורב ששת הלכה כרב ששת באיסורים.
9.
רמב"ם הלכות ביאת המקדש פרק ד הלכה טו:
ומפני מה מחזירין על הטהור מבית אב אחר, מפני שהטומאה לא הותרה בציבור אלא באיסורה עומדת ודחויה היא עתה מפני הדחק, ואין דוחין כל דבר הנדחה אלא במקום שאי אפשר ומפני זה צריכה ציץ לרצות עליה.
הרמבם פוסק שטומאה דחויה בציבור.
10.
כסף משנה הלכות ביאת המקדש פרק ד הלכה יד:
[יד] היו מקצת בית אב טמאים ומקצתם טהורים וכו'. בפ"ק דיומא (יומא דף ו':) איתמר טומאת המת רב נחמן אמר הותרה היא בציבור ורב ששת אמר דחויה היא בציבור [כל] היכא דאיכא טמאים וטהורים בההוא בית אב כ"ע לא פליגי דטהורים עבדי טמאים לא עבדי כי פליגי לאהדורי ולאתויי טהורים מבית אב אחרינא רב נחמן אמר היתר היא בציבור ולא מהדרינן ורב ששת אמר טומאה דחויה היא בצבור [ומהדרינן]
ופסק רבינו כרב ששת משום דהלכתא כוותיה באיסורי
ועוד דאמרינן בפרק כיצד צולין (דף ע"ז) דליכא תנא דשמעת ליה דאמר טומאה הותרה בציבור אלא רבי יהודה ואמרינן בתר הכי (דף ע"ז) דרב חסדא סבר טומאה דחויה היא בצבור וכן א"ר יצחק
וסובר רבינו דלמ"ד דחויה היא אפילו היתה כל המשמרה טמאה מחזירים על משמרה אחרת ואף על פי שלא הזכירו בגמרא אלא לחזור על בית אב אחר לאו דוקא אלא משום דלרב נחמן אפי' על בית אב אחר אין מחזירין נקטיה. ומ"ש אם היו רוב הכהנים הנכנסים בירושלים בזמן הקבוע טמאים יעשו בטומאה:
הנקודה המרכזית בדבריו היא, שהרמב"ם פוסק שטומאה דחויה בציבור [בניגוד לדעה שטומאה הותרה בציבור]. ומכל הדיונים במקומות רבים בש"ס בשאלה זו הוא מנמק את הנימוק [המקור] הראשון לפסיקת הרמב"ם במחלוקת בסוגייה במסכת יבמות דף ו, ובה הלכה צריכה להיות כרב ששת שטומאה דחויה בציבור, ועל פי הכלל שהלכה כרב ששת באיסורים. וכנראה שכלל זה הוא דווקא כשרב ששת חולק על רב נחמן - כבסוגיה שם.
