על שניהם הוא אומר פרו ורבו
תענית יג ע"ב
"אין הבוגרת רשאה לנוול את עצמה בימי אבל אביה".
הקשה בספר החינוך פרשת נשא מצוה שעח, לשם מה ניתנה מצות – כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם (במדבר ו, כג-כז), הרי יכול ה' לברך את עמו גם בלא ברכת הכהנים! ותירץ: "כי בכח הכשר מעשינו תחול הברכה עלינו, כי ידו ברוך הוא פתוחה לכל שואל בהיותו מוכשר ומוכן לקבלת הטוב".
וכך כתב הרמח"ל (דרך ה' חלק רביעי פרק ה') בענין התפילה: "ענין התפילה הוא, כי הנה מן הסדרים שסדרה החכמה העליונה הוא, שלהיות הנבראים מקבלים שפע ממנו, יתברך, צריך שיתעוררו הם אליו, ויתקרבו לו, ויבקשו פניו, וכפי התעוררותם לו כן ימשך אליהם שפע, ואם לא יתעוררו - לא ימשך להם".
וכן כתב רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי: (ספר הכוזרי מאמר שני כד) "הענין האלוקי אינו חל על האדם כי אם לפי הכנת האדם, אם מעט - מעט, ואם הרבה - הרבה".
הקשה הרב יעקב שפירא בן הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא, לטעם זה היתה צריכה המצוה על ישראל המתברכים, ולא על הכהנים המברכים!
ואמנם כתב בספר חרדים מצוות עשה פרק ד, יח: "לברך כהן את ישראל, שנאמר כה תברכו את בני ישראל. וישראל העומדים פנים כנגד פני הכהנים בשתיקה וּמְכַוְּנִים לבם לקבל ברכתם כדבר ה', הם נמי בכלל המצוה, ממנין תרי"ג". אך גם לדבריו עיקר המצוה על הכהן, ואילו ישראל "הם נמי בכלל המצוה" – כסניף בלבד.
אלא שבדבר שתי תשובות שיחד הן אחת. במסכת שבת דף צג ע"א אמרו שדין "מסייע אין בו ממש" הוא כאשר יכול המסתייע לבצע בלא עזרת המסייע. כך שבהכרח מצות ישראל להתברך אינה כמסייע בלבד, שהרי בלעדי מתברך לא תתכן ברכה. עם זאת עיקר המצוה ניתנה לפועל הפעולה, ולא לנפעל, וכדלקמן.
בשו"ת יהודה יעלה חלק א - או"ח סימן מו, השוה בין מצות ישראל להתברך למצות האשה בפריה ורביה.
לדעת רבי יוחנן בן ברוקה במשנה במסכת יבמות דף סה ע"ב מצות פריה ורביה חלה על האשה, ולדעת חכמים, לא. כמי הלכה? לכאורה נחלקו בכך האמוראים, ומסקנת הגמרא שהלכה כחכמים, ובבראשית רבה פרשת בראשית פרשה ח, יב נפסק כרבי יוחנן בן ברוקה.
אך אם כן קשה, למה "אין הבוגרת רשאה לנוול את עצמה בימי אבל אביה" ופירש המפרש (המיוחס לרש"י) "אלא מתקשטת כדי שיקפצו עליה", והלא אינה חייבת כלל להנשא! עוד קשה שצודק רבי יוחנן בן ברוקה שפשט הפסוק פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ (בראשית א, כח) נקרא בלשון רבים – לאיש ולאשה!
אלא שההלכה המעשית היא כפסק הגמרא, שכן לשון המצוה וְכִבְשֻׁהָ, ואין דרך אשה בכיבוש ובמלחמה, ובכלל זה בחיפוש בן זוג. אבל מבחינה פנימית גם האשה בכלל המצוה, לא כפועל אלא כנפעל – כדרכה היא. וההתקשטות היא במובהק בכלל דרך האשה. ולכן היא נצטותה: אמנם תשתקי אך תהיי יפה. אין מצותך לעמול בדיבור בחיפוש אחר מאבד צלעו, אך היי מוכנה לקראתו לכשיבוא.
וכן אביה אינו חייב בהשאתה אלא כמותה. (קידושין דף ל ע"ב; כתובות דף נב ע"ב) "(ירמיהו כט, ו) קְחוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים. בשלמא בנים בידיה קיימי (רש"י: לבקש לו אשה שדרכו של איש לחזר על אשה), אלא בנתיה מי קיימן בידיה?! (רש"י: וכי דרך אשה לחזר על איש?). הא קא משמע לן, דנלבשה וניכסה וניתיב לה מידי, כי היכי דקפצי עלה ואתו נסבי לה". (שבת דף פ ע"ב; מועד קטן דף ט ע"ב) "רב ביבי הויא ליה ברתא, טפלה אבר אבר שקל בה ארבע מאות זוזי".
וכך בברכת כהנים, המצוה המעשית ניתנה לכהנים. אבל מבחינה פנימית גם ישראל בכלל המצוה, ובם תכליתה.
לשון סוף ששה סדרי משנה, מסכת עוקצין פרק ג משנה יב: "אמר רבי שמעון בן חלפתא לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום שנאמר (תהלים כט, יא) ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם ".
וקשה, וכי השלום רק כלי מחזיק הברכה הוא, הלא הוא עצמו תכלית הברכה, ככתוב: (במדבר ו, כו) וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם!
אלא שהכלי עם השפע, המתברך עם המברך, חד הם.
